בירוקרטיה בזוגיות: מי יסלח למי קודם?

אין לצורי בעיה להשלים עם חיה.

באמת שלא.

רק שלפני כן היא תצטרך להתנצל.

לא התנצלות קטנה כזו, מנוסחת בשלושה עותקים, מוגהת ומתוקנת.

התנצלות אצל צורי, פירושה הקדשת ערב שלם לשיחה רגועה ונעימה (לצורי), בה פותחים את הדברים (צורי, וקצת גם חיה), ומבינים לחלוטין עד עומקן של תחושות את שהתרחש, ואת שעל כל צד להתנצל (חיה כמובן). אחרת, הפאסיב-אגרסיב יימשך לנצח, וצורי ישאיר את חיה לחיות לבדה. נשואה, אבל לבדה.

מובן שהמקרה של צורי ממש לא קשור אליכם, אפילו לא קרוב. אבל חשבתם פעם אם אתם מקשים קצת על החיים של האחרים בעמידת יתר על כבודכם?

חשתם אולי את הקושי כאשר רציתם כל כך להשלים ולהתנצל, אבל הבירוקרטיה של התהליך הארוך והמתיש שזה יצריך מכם גרמה לכם לוותר ופשוט לישון עוד לילה עם הגב לשני?

זהו, שגם אם הייתם "עושים" את ההתנצלות ששקלתם לעשות, ומקדישים את ההליך שבן הזוג מצפה מכם, לא הייתם משיגים את המטרה לשמה נבראה יצירת המופת שקרויה "פיוס".

גם בכיתה ג' כשחבר דחף אתכם עם האופניים והפיל אתכם על הפרצוף, כאשר הוא מלמל את ה"סליחה" כשהוא אחוז בחזקה בידה של אמו הנוזפת בו לומר את זה, הנהנתם בראשכם אך ממש לא התרציתם. כבר אז, בגיל צעיר, ידעתם בחוש הטבעי שבכם להבדיל בין שפת גוף מאולצת למען אינטרסים (אמא שלא תרפה) לבין דיבור שמשקף את הלב.

זה לא דומה מאוד, כי כאן שניכם הרי רוצים להתפייס, והבירוקרטיה לבדה היא העומדת כטריז ביניכם למחילה הנכספת. אך כשתשבו לשיחה המתישה שכל כך אין לכם כוח אליה, לא באמת תבינו ותתרגשו מעומקן של תחושות, ולא באמת תשדרו התנצלות כנה מעומק לב, תתאמצו כמה שתתאמצו. מסתבר אפילו שהשיפור להבא לא יעבוד כמו שצריך מתוך השיחה הכפויה הזו.

אז מה עושים? איך אפשר לומר למישהו "תסלח, אפילו שלא ביקשו ממך כמו שצריך?".

נראה שהתשובה על זה נעוצה בהבנת מערכת יחסים קרובה באופן כללי.

אין דבר כזה זוג "דביקים" שנשארים כך לאורך שנים. ואם יש, זו בעיה.

בחלק ממערכות היחסים של זוגות, ההיכרות הראשונית וההסתגלות זה לזו מלווה בהמון עננים של אושר שהזוג נישא על כנפיהם, ואט אט או בבת אחת, המטוס חוזר אל הקרקע בה לכל פרט מהזוג הלז יש חיים משלו, העדפות משלו, וסדר יום אליו הוא רגיל. הם כבל לא מלקקים יחד ארטיק משותף, וקשה להם לדפדף יחד בספר.

אז האם נוצרה התרחקות?

טכנית – כן. רגשית – בזוגיות בריאה, לא.

איך זה עובד?

ישנם רגעים של קרבה מיוחדת, ישנן שבתות, ערבים מידי פעם, ארוחות, בהן תשומת הלב אכן נתונה האחד לשניה במלואה! ואז כאשר ביומיום הקשר הוא קצת רופף, עדיין ישנה תחושה חזקה של "יחד".

אז כבר הבנתם את המסר, אבל בכל זאת: צורי היקר, אתה ממש צודק בכך שאתה לא מרגיש את ההתנצלות ה"אמיתית" בסתם כך משפט אחד, וקשה לך לעבור על כך לסדר היום. אבל אולי תוכל לייצר איזושהי תחושה של קלילות באופן כללי בחיים, כך שלא יפחיד את חיה לקפוץ אל תוך המים של הרגשות העמוקים מידי פעם, ביודעה שיש לה יבשה שהיא תחזור אליה מבלי לחנוק אותה.

וחיה, תקפצי למים מידי פעם. אל תמשיכי את המעגל הזה בו את בורחת מהמחנק של העומק וההתמשכות הבלתי נגמרת של צורי בכתיתת רגשותיכם עד דק, ובריחתך רק מעצימה בצורי את תחושת הבדידות, מה שגורם לו עוד יותר לרצות לשאוב אותך, ולך כמובן לברוח יותר וחוזר חלילה.

אם תיעתרי אליו בשמחה, ותראי לו שאת לחלוטין בשבילו, זה יתן לו את היכולת לשחרר בפעמים אחרות, ולדעת שגם כשאת עסוקה או עייפה או לא פנויה רגשית, הכל טוב. כי את לא בורחת.

בהצלחה לכם!

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.C.