מילותיה האחרונות היו: "מצטערת שהטרחתי"

זמן קצר לפני חג השבועות האחרון הלכה לעולמה סבתי, גב' חנה קרעטשמר ע"ה, כשהיא זוכה להגיע לגיל מופלג ולראות צאצאים רבים ההולכים בדרך התורה והמצוות.

היא נולדה לפני כ-95 שנה בעיירה וויזניצ'יה (כיום באוקראינה) להוריה, בני הזוג הורן. ילדותה הייתה מאושרת, והוריה חיו ברווחה כלכלית, עד שהגיעה השואה הנוראה וסחפה עמה את כל אירופה, ובעיקר את יהודיה, לאש ואבדון.

גם חנה, הילדה הצעירה, ניצבה מול הקלגסים, ובנס ניצלה מהם. זה קרה כאשר מולה הגיעו שלושה קצינים נאצים באחד מהסיורים שערכו באזור. וכך סיפרה לנכדיה על התקרית המצמררת: "הם היו רכובים על סוסי ענק. יהודי שהיה בסביבתי נס בהצלחה על נפשו. אני חיפשתי מחסה, אבל לא מצאתי. בעוד הם רחוקים ממני עדיין, שמעתי אותם שואלים את אחד מהגויים המקומיים, האם נותרו במקום עוד ז'ידים. הוא השיב 'בוודאי', והצביע לכיווני".

חנה המשיכה לספר כי כאשר 'הבינו הקצינים שאני יהודייה, הם מיהרו להתקדם לעברי. אני הייתי כל כך קטנה מול הסוסים הגדולים שעליהם רכבו, ואז אחד מהם הצליף בפניי עם השוט. חצי נפלתי-חצי גלגלתי את עצמי לתוך תעלה שהייתה בקרבתנו. התעלה הייתה מכוסה בעשבים. שכבתי שם, מתחתם, רועדת כולי, כאשר אני שומעת את אחד הרוכבים שואל את רעהו 'לירות בה?' ואת רעהו משיב באכזריות גרמנית 'חבל על הכדור! היא כבר ממילא מתה!'"...

היא זכתה להינצל מהשואה ועלתה לארץ בשנת 1948. בשלב מסוים עברה להתגורר בעיר רחובות, שם הקימה את ביתה שהפך לאבן שואבת לכל נדכאי הסביבה. לצד בעלה ר' ישראל אהרון זצ"ל, תמכו בני הזוג מכספם המועט בנזקקים וסייעו בהקמת ישיבה ובית כנסת, כאשר בזמנם הפנוי הם משדכים יהודים בהתנדבות.

בני ביתה מספרים כי הבית היה פתוח תדיר, ואנשים תמיד הגיעו, אם לאכול אם לשפוך את הלב. בין לבין היא קיימה בהידור ובמסירות נפש כיבוד הורים. הוריה התגוררו בביתה במשך שנים ארוכות, ובעת מחלתה של אימה היא סעדה אותה בבית החולים, ודאגה לה מבלי לעזוב כמעט את בית הרפואה, זאת בעידן של טרום הארגונים המסייעים לבני משפחות החולים.  באחד המקרים, אימה ביקשה ממנה לרכוש לה בגד, והיא הלכה ורכשה. אך האם ביקשה דבר שונה, והיא עשתה את הדרך הלוך וחזור מספר רב של פעמים, רק כדי להביא לה את הדבר שביקשה באופן שהיא תיהנה מכך בצורה הטובה ביותר, זאת במקביל להשקעתה הרבה בשהייה על יד מיטתה. במקביל דאגה במסירות לאביה, שהיה חולה בסוף ימיו וקטוע רגל.

על אישיותה המרשימה, מספרים כל מכריה. זה בלט במיוחד בסוף ימיה, כאשר הייתה מוגבלת ואיבדה אחוזים ניכרים מראייתה, אבל המשיכה תמיד לראות את השני. אישיותה באה לידי ביטוי גם במילותיה האחרונות, כאשר עברה אירוע מוחי, שלאחריו לא יכלה לתקשר עם הסביבה במשך שבועות עד פטירתה. למקום הוזעקו כוננים, ששאלו אותה: "איך את מרגישה?", והיא ענתה: "אייזן (ברזל – באידיש), בטון". כזו היא הייתה, חזקה בנפשה. מעולם לא התלוננה למרות שחוותה גם אירועים לא קלים בחייה. לאחר מכן, בעוד הסירנות מהבהבות מבחוץ ואנשי ההצלה מטפלים בה מבפנים, היא מיהרה להוסיף מתוך חולשתה הגדולה: "אני מצטערת שהטרחתי"... זה מה שהעסיק אותה באותו זמן: החשש כי בשלה נוצרה טרחה כביכול למאן-דהו.

יהי זכרה ברוך.