חייבים להרפות מהחרדתיות כלפי הילדים

כשבבית הספר של המתבגרת דרשו שנגיע שוב לשיחה השלישית באותו חודש, לא יכולתי להתאפק. לקחתי את הטלפון של אשתי, ופשוט הקלטתי הודעה קולית למורה. "כל הטרטורים שלנו לבית הספר בשעות העבודה שלנו הם לא עונש בשבילה – אלא בשבילנו, ההורים", אמרתי בטון נחרץ מתמיד, "יש לנו שלושה מתבגרים בבית, שלושתם לא שמים את הלימודים על ראש שמחתם בלשון המעטה, ואנחנו לא יכולים לטרטר את עצמנו בין בתי ספר שונים בלי סוף. גם לנו יש חיים, גם אנחנו בני אדם, ויש גבול גם לכמות הסטרס שאנחנו יכולים לספוג. פשוט תתמודדו איתה בעצמכם בבית הספר".

מיותר לציין שלבית הספר לא באנו, בהסכמה. המורה דיווחה למנהל, וביחד הם הלכו על קונספט מהפכני במושגים של הדור הנוכחי: לעבוד ישירות מול המתבגרת, במקום להעניש את ההורים שלה ולהזעיק אותם שוב פעם שלא באשמתם.

***

אנחנו דור של הורים חרדתיים, זה ברור. שני עשורים בלבד אחורה, ואני לא זוכר פסיק של לחץ וחפרנות מצד ההורים שלי, לעומת מה שאנחנו משדרים לילדים. כל הברזה משיעור מולידה מחשבות עגומות על העתיד שלהם ("הם יעבדו בביוב, זה בטוח. אולי יתקדמו משם לפינוי זבל"),כל באג באפליקציית המעקב אחרי המיקום גורר פחדים וחששות ("מה הם עושים בגבול לבנון?!" – ואחרי דקה האפליקציה מתעדכנת ומדווחת שהם בסך הכל בבית של סבא וסבתא),כל חוסר אחריות מוליד מסקנות כאילו גם בגיל 80 הם ימשיכו להיות חסרי אחריות ולאבד דברים ("איתמר, זו הפעם הרביעית השבוע שאתה מאבד את מקל ההליכה!") וכל מיני משובות נעורים מטופשות מובילות למסקנה הבלתי נמנעת – אבל כנראה הלא נכונה – שהם כנראה יתקעו עם המנהגים האלה לכל החיים.

כשאני מנסה ללכת אחורה ולהיזכר בשטויות שמילאו את מוחם בילדותם – החל מסליים, המשך באובססיביות מדאיגה לסמי הכבאי ועד לטונוס גבוה – אז אכן הכל חלף. במהלך השנים שלחו אותנו לשלל טיפולים וטכניקות לטובת הילדים: דרמה-תרפיה לשניים מהילדים, שחייה טיפולית לשלושתם, רכיבה על סוסים, ריפוי בעיסוק ושלל שיטות. בפועל שום דבר לא עזר, לפחות במקרה שלנו (וזה לא אומר שאני מזלזל בכלל השיטות. מן הסתם, יש דברים חשובים שעוזרים ומשנים חיים. לא במקרה שלנו, לצערי). אלה היו אמנם חוגים נחמדים ומחכימים, אבל קשה לומר שהילדים חוו שינוי משמעותי. הם בעיקר שמחו על כך שחלק מהחוגים האלה נפלו על זמן הלימודים.

ועכשיו אנחנו בשלב הנעורים שלהם. כמו שהזהירו אותנו רבים מראש, "כשהילדים גדלים – גם הצרות גדלות". כבר אי אפשר לשלוח אותם לחדר כדי לחשוב על מה שעשו, הם תלויים בנו פחות, והסקרנות וההורמונים מציתים את דמיונם. שלא לדבר על התפתחות המוח. זה מבלבל – מצד אחד הם גדולים ובגובה שלנו, אבל בפועל – כל המחקרים מעידים שבגיל הזה המוח פשוט עדיין לא בשל דיו, וזה מסביר הרבה מהבחירות הגרועות שמתבגרים עושים בגיל ההתבגרות.

אז מה השורה התחתונה שלי, אחרי שבמשך תקופה ארוכה נשאתי על כתפי את האחריות על גורלם ל-50 השנים הקרובות? במילה אחת – להרפות. פשוט לא לעקוב צמוד מדי. בזמנו התקנתי לבקשת בתי הספר שלהם אפליקציה שבה אני מקבל עדכונים על מבחנים והיעדרויות, וזה פשוט היה סיוט. זה היה לופ: כמעט מדי יום קיבלתי עדכון שלילי אחר. משם זה הוביל לטלפון למתבגר/ת, נזיפות, הבטחות שזה לא יקרה וחוזר חלילה. בשלב מסוים החלטתי להיגמל מההרגל הזה ופשוט למחוק את האפליקציה. ישנה שאלה פילוסופית מפורסמת: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? אז בפרפראזה על אותו משפט – אם ילד הבריז משיעור ולא ידעתי על כך, האם זה ידאיג אותי?

כמובן, לא צריכים להתעלם מהנערים ולתת להם לעולל הכל כאוות נפשם. ברור שיש גבולות, ועדיין הם קטינים עם שיקול דעת לא בשל בדרך כלל. אבל אני מסתכל על ההורים שלנו, שגידלו אותנו בלי כל החפירות והמעקב והחרדה שיש היום – ו... תשמעו, יצאנו די נורמליים, אני חושב. יש מצב שדווקא חרדתיות וחפרנות יתר גורמת לילד להיות פחות בוגר, לשתף פחות את ההורים, שלא לדבר על הקשר שנפגע בגלל הביקורתיות וכל הסטרס הנלווה. עדיף להתרכז בבניית קשר ישיר וחם עם הילדים, עם כמה שפחות שיפוטיות. זה מה שיוביל אותם לכבוד הדדי ופחות לבדוק גבולות כל פעם מחדש.

חוץ מזה – אני לא האבא היחיד שלהם. יש להם עוד אבא בשמיים, והוא דואג ואחראי כלפיהם לא פחות ממני. הוא בוודאי לא ייתן להם ליפול, יכוון אותם ויתן בלבם דעת, בינה והשכל, באופן הרבה יותר יעיל מכל אפליקציית מעקב כזו או אחרת. זה הכל עניין של אמונה.