סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר: מי האנשים הכי קרובים אליכם, ואיזו אווירה הם יוצרים סביבכם?
מה אומרים במסיבות סיום, מתי זו בכלל לא תחרות, הזמן הנכון לסיים מחלוקות, וגם מסרים של הרב מרדכי אליהו זצ"ל – מתפקידו כאבא
- סיון רהב מאיר
- פורסם כ"ו סיון התשפ"ג |עודכן
(צילום: shutterstock)
זוהי עונת מסיבות הסיום. פרשת "שלח" שקראנו בשבת האחרונה מלאה במסרים חשובים שמתאימים לסוף שנת הלימודים וליציאה לדרך חדשה:
* "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". שני מרגלים בלבד, יהושע וכלב, מכריזים שהארץ טובה (מאוד מאוד),ומוסיפים: "אֶרֶץ אֲשֶׁר הִיא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". הם צודקים. המוטו הזה צריך ללוות אותנו: גם אם יש קשיים ואתגרים, ארץ ישראל טובה. מאוד מאוד.
* "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". זהירות, לחץ חברתי. עם ישראל ברובו האמין לעשרת המרגלים הפסימיים, ולא לשני המרגלים האופטימיים, והייאוש הזה הפך למשהו מדבק. כולם בכו באותו לילה, וכל אחד שהתלונן וצעק וזעם – השפיע לרעה על חברו. קשה מאוד לשמור על עצמאות מחשבתית ורוחנית, במדבר וגם כיום.
"וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רוֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה". לוקח זמן ללמוד ולתקן טעויות. העונש על חטא המרגלים היה להישאר במדבר ארבעים שנה, חלק מהציבור נפטר שם ורק הדור הבא נכנס לארץ. המסע הארוך במדבר הוא מסר לתלמידים, מורים והורים: אין בום, טראח, זבנג וגמרנו. יש תהליך בחיים, יש הדרגתיות.
"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ – וּזְכַרְתֶּם". הפרשה מסתיימת בכמה מצוות מעשיות, ביניהן מצוות הפרשת חלה ומצוות ציצית. פרשנינו מסבירים שזוהי תזכורת תמידית שאמורה ללוות אותנו: בכל פעם שנכין לחם במטבח, נזכור. בכל פעם שנסתכל בבגד, נזכור. כדי לא לחזור על חטא המרגלים, כדי לא לשכוח את הסיפור הגדול והמשותף שלנו, אנחנו צריכים לא רק דיבורים גדולים אלא תזכורות קטנות. בסיום שנת לימודים או כל מסגרת, כל אחד מוזמן לחשוב על תזכורות משלו, מה הוא לוקח תכלס, לחיי היומיום.
בהצלחה.
זו לא תחרות, לא ינצחו אותך
איך אפשר למנוע מחלוקות מיותרות? קורח, שעליו קוראים בפרשת השבוע, הפך לשם נרדף למחלוקת. הוא מורד במנהיגות של משה ואהרון ומבקש להנהיג את העם. מה קרה לו? ומה קורה גם לנו לפעמים?
הרב אלימלך בידרמן מסביר שמדובר בטעות פופולארית עד היום. הרי לקורח היה תפקיד מכובד. הוא כבר היה אחד מהאחראיים על מלאכת המשכן. אבל במקום להתמקד בתפקידו החשוב, הוא קינא באחרים ורצה להחליף אותם:"אם קורח היה יודע שהאדם הפשוט הממלא את שליחותו בעולם, חשוב לפני בורא עולם כאהרון הכהן הגדול בקודש הקודשים – הוא לא היה מתחיל במחלוקת".
קורח חשב שלשאוף למעלה – זה אומר להחליף את מי שבראש. אבל הפרשה מגלה לנו שלא כל אחד חייב להיות מספר 1, אבל כל אחד צריך להצטיין ולהשקיע במקום המתאים לו, בשליחות המיוחדת לו, במשימת חייו.
לכן הפרשה פונה אלינו ומזהירה: "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ". אל תנסו להיות מישהו אחר, תהיו הגרסה הכי טובה של עצמכם.
הציורים של הרב אליהו
את שלוש התמונות הנפלאות האלה שלחה לי מירב עמור, הבת של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. השבוע מלאו 13 שנים לפטירתו של הרב הראשי, הראשון לציון, המקובל, הפוסק – אבל היא מבקשת לספר עליו כאבא: "הוא היה הכי אבא שאפשר. הוא היה מצייר לי את כל השערים למחברות. היה לו כתב מאוד יפה, והוא היה יושב איתי ביחד, משרטט, וביחד היינו צובעים את השער. הוא היה האדם הכי עסוק, טרוד ומבוקש שהכרתי, אבל הוא ידע להיות מאה אחוז איתי. להתפנות מהכול ולשבת בסבלנות ובנחת.
"הוא גם היה לומד איתי לכל המבחנים במקצועות הקודש (תורה, נביא, דינים). זה היה חשוב לו. הוא תמיד היה שואל שאלות קלות במיוחד. היום אני מבינה שהעיקר אצלו היה ההרגשה שלי, הביטחון העצמי, איך אני יוצאת למבחן.
"כשחזרתי הביתה עם תעודה הוא היה אומר: על ה'טוב מאוד' אמא תיתן לך פרס. אני נותן פרס על כל מה שמתחת ל'טוב מאוד'. הוא שיבח אותי גם על הציונים הפחות טובים. הוא רצה שארגיש טובה ומוצלחת גם אם אני לא מאה אחוז בכל דבר.
"בשבתות אחר הצהריים עשיתי בשכונה חידון על פרשת השבוע לילדים, וחילקתי פרסים. אבא היה יושב ביום שישי ומכין איתי את החידון בשיא הרצינות. הוא כתב איתי את השאלות, וגם התעניין מה הפרסים שאני אחלק, וכך יצאתי לפעילות, עם הדפים שהכין. יש לי קלסרים של כל החידונים האלה, בכתב היד היפה שלו.
"אני נזכרת בו המון, כאמא וגם כמורה. כולנו עסוקים, העולם תמיד קורא לנו, אבל הוא ידע לעצור ולהיות שם בשבילי, בכל כך הרבה חוכמה ותבונה".
(בתמונות: שני שערים למחברות וחידון לפרשת שלח, בכתב היד של הרב)
זה השבוע לסיים מחלוקות
מאז פורים אני מחפשת הזדמנות לכתוב על כך שוב. סיפרתי אז איך אחרי מריבה לא נעימה – הצד השני תפס יוזמה ופשוט התייצב בפתח הבית שלנו, בפורים, עם משלוח מנות, ופתאום כל המתח נעלם. המחלוקת התפוגגה.
בעקבות הפוסט ההוא קיבלתי תגובות רבות של אנשים שהחליטו לדפוק בפורים בדלת של ידידים שהפכו יריבים, עם משלוח מנות, כדי להתפייס. זה עבד. אני מצרפת תמונה של שתי דוגמאות בלבד שנשלחו אלי, של מריבות ממושכות שהסתיימו כי מישהו החליט לנסות לתקן את המצב.
אז אולי השבוע אפשר להמשיך את הקסם הזה? בפרשת קורח שנקרא השבת מתוארת מחלוקת קשה וטרגית: קורח ואנשיו פותחים במריבה בגלל קנאה ורדיפת כבוד, בעוד משה רבנו מנסה להתפייס ולהגיע לשלום.
ומה המסר עבורנו? לא להחזיק במחלוקת כזו. "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ", נכתב בפרשה.
נראה שזה שבוע מתאים להתרחק מדרכו של קורח, ולסיים מריבות מיותרות. בהצלחה.
מה האווירה בבית?
זה קשה כשבן הזוג לא מרוצה מאיתנו, ואשתו של קורח לא הייתה מרוצה. הפרשה שנקרא השבת, פרשת קורח, מספרת על המחלוקת הנוראה והמפורסמת בין קורח לבין משה ואהרון. אבל מדוע קורח רצה בכלל למרוד במנהיגות שלהם?
חכמינו מסבירים שאשתו של קורח הייתה מתלוננת באוזניו יומם ולילה: למה משה ואהרון בתפקידים בכירים יותר ממך? מה עם הכבוד והשם שלך? הרעל הזה חלחל - וקורח הושפע.
החיים שלנו מלאים במחלוקות דרמטיות. כשמסתכלים מקרוב, מגלים עד כמה בני הבית משפיעים עלינו. עד כמה הסביבה הקרובה ביותר יכולה, בשיחות הקטנות האלה שבין המטבח לסלון, לטפטף לנו לאוזניים וללב ארס וקנאה, או להבדיל – אמונה ושמחה.
פרשנינו מציעים לנו לבדוק: מי האנשים הכי קרובים שמקיפים אותנו? מה הטון שלהם, מה האווירה שנוצרת לנו איתם, לאיזה כיוון בחיים הם דוחפים אותנו? וגם - איזו סביבה אנחנו עצמנו יוצרים עבור אלה שקרובים אלינו?