"האמת היא שאני יודעת את התשובה, אבל אני פוחדת להגיד"

השבוע אשתף אתכם בסיפורם של בני הזוג ראובן ולאה.

ראובן ולאה פנו אלי לפגישה בעקבות קשיים בנשימה שלאה חווה. לאה מרגישה שהיא כבר לא שורדת יותר את החיים. "אין לי מה ללכת לרופא", פתחה לאה וסיפרה. "אני מרגישה שזה עניין רגשי, אני במתח, וזה מה שגורם לי את הכל".

"ממה את במתח?", שאלתי.

"אני לא יודעת. בשביל זה באנו אליך".

התחלתי להתעניין בקורות חייהם, ובמהלך הפגישה שמתי לב למשהו מעניין מאד: אף על פי שמי שיזם את הפגישה והגיע לחוסר אונים זו לאה, בכל זאת ראובן הוא זה שהיה נוכח מאוד בפגישה ושיתף בקשייו, והיה נראה כאילו לאה אשתו נמצאת כאן בכלל עבורו.

בשלב מסוים פניתי ללאה, שיקפתי את הסיטואציה הזו שחוויתי מהצד, ושאלתי מה היא חושבת על כך.

לאה נאנחה, והמשיכה לשתוק.

"מה קרה לך כעת?", שאלתי.

"לא חשוב", הגיבה לאה, "אני לא מרגישה בטוחה מספיק לשתף".

"אז יש לי רעיון", אמרתי ללאה. "אל תשתפי אותי במה שקרה לך כעת. אבל כן אשמח אם תהיי מסוגלת לשתף אותי, מדוע לא בטוח לך לשתף? או בנוסח אחר – מה מפחיד אותך בלספר? איזה רגש תרגישי אם תספרי?".

"כן, על זה אני מסוגלת לענות", הגיבה לאה. "הסיבה שאני פוחדת לשתף היא כי אני חוששת שבעלי לא יסבול את האישה הממורמרת הזאת".

"תדברי, תדברי", הגיב מיד בעלה ראובן, "אני ממש מעוניין לשמוע".

בשלב הזה לאה התחילה לספר על קושי גדול שיש לה בחיים. "אני מגיעה להתפרצויות לא פשוטות, כועסת על בעלי, כועסת על הילדים, צועקת בלי שליטה והמצב כבר ממש לא נסבל יותר".

"ומה קרה כעת, שהמצב כבר לא נסבל יותר?", שאלתי.

"מה זאת אומרת? כי בטח בעלי כבר לא יכול לסבול את האישה הזו".

"ואם הוא לא יסבול אותך, מה יקרה?".

"אני עלולה לאבד אותו".

האמת היא שבתחילה חשבתי לעצמי שהסיבה שהמצב לא נסבל יותר היא שלאה כבר לא מסוגלת לחיות ככה, והחיים כבדים עליה מאוד בצורה הזו. אבל בתשובתה הבנתי שמבחינתה, למצב שלה עם עצמה אין מקום בכלל, וכל הנושא הוא רק הפחד מלאבד את בעלה.

כעת פניתי בשאלה לבני הזוג. "האם יוצא לכם לנהל שיחות ביניכם, זה עם זו?".

"אה, ברור", הגיב לי ראובן מיד.

"מקסים", אמרתי. "ומי מביניכם המדבר יותר, ומי המקשיב יותר?".

"נראה לי שפחות או יותר אותו הדבר", השיב לי ראובן מיד.

"אותו הדבר ממש?", שאלתי.

"לא יודע, אבל כך נראה לי".

"ומה את חושבת" לאה?".

"האמת היא שאני יודעת את התשובה, אבל אני פוחדת להגיד".

"למה את פוחדת להגיד?", שאלתי.

"כי אני יודעת שמעל 90% הוא מדבר, ואני רק מקשיבה כל הזמן, אבל אני פוחדת שניכנס לזה, כי זה נותן לי הרבה ביטחון, שזה כך".

"איזה ביטחון זה נותן לך?", שאלתי.

"כי בזה שאני מקשיבה לו הרבה, אני יודעת שהוא ממש ירצה אותי".

"ולמה שהוא ירצה אותך בגלל זה?".

"כי אני מקשיבה לו ואני מכילה אותו, ואז שווה לו להיות בקרבתי".

בשלב הזה פניתי לראובן ושאלתי: "האם שמת לב למצב הזה?".

"למה אתה מתכוון?", שאל ראובן.

"למשל", עניתי לראובן, "שבחוויה של לאה, רוב הזמן אתה מדבר ולה יש ממש מעט מקום".

"אוקיי", הגיב לי ראובן, "בוא נניח שזה כך, מה הבעיה? הרי היא מרגישה שווה בזכות זה, אז זה ממש כפתור ופרח. אני מדבר הרבה, והיא מקשיבה לי. טוב לי וטוב לה, אז למה להרוס את ההרמוניה הזו?".

וכאן אני שואל אתכם, הקוראים: זה שיש ללאה קשיים בנשימה – זה אומר שהמצב הוא כפתור ופרח? האם זו הרמוניה?

כאן אשתף אתכם ואסביר, שהתהליך שצללתי אליו עם בני הזוג ראובן ולאה, הוא להבין לעומק את עניין התלות של לאה והפחדים שראובן ינטוש אותה, וכמובן, גם להבין את התרומה של ראובן לעניין הזה: מה הצורך הרגשי שלו שלאה תהיה תלותית בו בעוצמה כזו.

למעשה, שניהם מזינים יחד את הריקוד. לראובן יש צורך לדבר המון ולקבל הרבה הכלה מלאה, ולאה כל הזמן מזינה את הצורך של ראובן, כי היא פוחדת לאבד אותו.

מה שהביא כעת את לאה וראובן אלי לקליניקה הוא חוסר האונים של לאה, שהגיעה לקשיים בנשימה וכבר לא מסוגלת יותר. כאן יש חלון הזדמנויות לתהליך של בניית עמוד השידרה של כל אחד מבני הזוג. ככל שזה ייבנה – תפחת התלות. ראובן יתחזק ויהיה מסוגל לאפשר לתת ללאה מקום, וככל שיקטן הפחד של לאה מלאבד את ראובן, תוכל גם היא לתפוס יותר מקום.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.