"מה שאני עושה או לא עושה – היא מתרגזת, אין איך להרגיע אותה"

השבוע נפתח בסיפורם של בני הזוג אליעזר ושושנה (מובן שנעשו שינויים, שלא נזהה במי מדובר).

"שוב אני מרגישה זוועה", פתחה שושנה את הפגישה, ותוך מספר שניות מלאו עיניה דמעות. "כל כמה זמן יש לי הימים הקשים האלה – עם נפילות חדות במצב רוח. אני מרגישה קטסטרופה. לא יכולה לסבול את עצמי ואת כל מי שמסביבי. אני מאשימה, זועמת, רוצה שהכל יהיה מושלם, ואז כל חריקה קטנה מוציאה ממני שדים.

"אני בטוחה שכולם יותר מוצלחים ושווים ממני: האחיות שלי, הגיסות שלי, השכנות, והחברות בעבודה – בקיצור כ-ו-ל-ם. בזמנים האלה כל החיים שלי נראים לי כמו כישלון רצוף".

"ומאיזה גיל את זוכרת את עצמך עם כאלה נפילות במצב הרוח?", שאלתי.

"האמת שכבר מגיל צעיר אני זוכרת את עצמי עם מצבי רוח לא פשוטים. באותם זמנים הרגשתי לא שווה מספיק. בכיתה היו הבנות הנחשבות – אלה שכל החברות והמורות מעריכות ומעריצות. אני אמנם גם הייתי מוצלחת, אבל לא מהשורה הראשונה. תמיד הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לזכות להערכה, אבל אף פעם זה לא ממש החזיק מעמד, כי היו בנות שעשו דברים נחשבים יותר ממני. 

"עד היום אני משכפלת את הדפוס הזה – עובדת קשה ומתוסכלת, רוצה להצליח ולא כובשת את ההצלחה. תמיד אני שואלת את עצמי למה אנשים סביבי מצליחים לעשות עבודה עם עצמם, ורק אני – כבר לא כזו צעירה, עדיין תקועה מאחור?! זה נורא, קשה לי לחיות עם הרגשות הללו".

"ומה עשית עד היום כדי לעזור לעצמך?", שאלתי.

"כבר במשך שנים אני עובדת קשה כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי, ובאמת ביום יום אני מרגישה טוב יותר. אבל עדיין, כשיש נפילות – זה פשוט מרסק אותי".

בשלב הזה עברתי לאליעזר ושאלתי: "מה אתה מרגיש עם מה ששושנה מתארת?".

"ממש קשה לי", ענה לי אליעזר באנחה כבושה. "בימים הללו שהיא נכנסת למרה שחורה – אני לא מוצא מקום לעצמי. היא קצרת רוח כל כך, וכל מה שאני עושה או לא עושה – היא מתרגזת. ואז אני מוצא את עצמי רק מנסה לרצות אותה ולהרגיע אותה. הבעיה היא שגם זה לא עוזר, ואז אני פשוט נשאר חסר אונים".

כאן סיימו אליעזר שושנה לתאר את הקושי שכל אחד מהם סוחב.

***

כעת, דבר ראשון צריך להבין שבני הזוג אליעזר ושושנה מזינים זה את זו, וזה מקבע אצל כל אחד את הדפוס שלו. אליעזר נכנס ללחץ מכך ששושנה במצב רוח ירוד, הוא איננו מסוגל לסמוך על עצמו שהוא יכול להישאר רגוע גם כשאשתו בנפילה, ולכן הוא מרגיע את עצמו בכך שהוא מפעיל עליה לחץ להירגע – מרצה אותה ומשרת בנאמנות את כל צרכיה הפיזיים והרגשיים.

בעצם אין פה נתינה אמיתית ממקום של חירות ובחירה, אלא "הילקחות". אליעזר נלקח בעל כורחו לתפקיד של המרגיע והמרסן. הוא עושה זאת מתוך לחץ, לא לחץ מצד שושנה, אלא לחץ פנימי שבא מתוכו, כיוון שהכניס את עצמו לתפקיד של המרגיע.

ומה קורה לשושנה? שושנה במצב רוח לא טוב. היא סובלת, נניח, מחרדה ומחוסר אונים. ואז היא מחפשת דרך מוצא מהמצב הקשה שבו היא נמצאת, ובאופן הכי טבעי היא מפעילה לחץ על הסובבים אותה. מובן שהיא מתמרנת את מי שהכי קל לתמרון – את אליעזר.

למה שהיא תנסה להרגיע את עצמה לבד? ולמה שהיא לא תמצא את עצמה שוב ושוב "נופלת" להתקף נוסף?

כאן נשאלת השאלה: האם אתה, אליעזר, מוכן לצאת למסע שבו אתה מנסה להישאר רגוע ומאוזן גם כששושנה מנסה לפעיל ולהאשים אותך? האם אתה מעוניין לקחת סיכון ששושנה תתרחק ותכעס על כך שאינך מתגייס להרגיע אותה?

והאם את, שושנה, מעוניינת להמשיך להישאר תקועה במקום הזה, שבו את שואבת אליך את הסובבים בעזרת האשמה, מניפולציה או איבוד שליטה?

ברגע שאנחנו משקפים להם את זה, כבר יש כאן תחילת תהליך.

מובן שאני, כמטפל, צריך לבוא ממקום נקי מהאשמה ומביקורת. אם אחד מהם ירגיש שאני מאשים אותו, הוא יאבד אמון ויתכנס לתוך עצמו.

אני אברר איפה נוצר הצורך הרגשי של כל אחד מהם, ומהם האמונות והפחדים שמזינים את צורת ההגנה שיצרו לעצמם – הריצוי והשליטה.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.