מיומנה של טלפנית: "לחם לא זורקים!", אבל עד מתי?

לפני 80 שנה ישבה אנה על המדרכה בגטו ורשה, ושלחה בתחינה את ידה לעבר עוברי האורח, בתקווה שירחמו ויניחו בה בדל של פרוסה. משהו להחיות את נפשה. אף לא אחד הביט לעבר ערמת הסמרטוטים ממנה הציצו זוג עיניים דומעות שכמעט יצאו מחוריהן, מלבד אחד. הוא עצר לרגע, הניח כמה פרורים מפרוסת לחמו. הילדה מצצה את הפירורים וליחכה בלשונה את אצבעותיה, מנסה לאתר עוד פרורים סוררים שמיאנו להיכנס לפיה.

עשר שנים אחרי, ישבה אנה בחדר האוכל יחד עם עוד ילדות ונערות יתומות, אודים מוצלים מאש. שם אכלה לחם מרוח בריבה, מבלי להיות מודעת לעובדה שידה השנייה דוחפת לכיס הפנוי פרוסה נוספת לשעת הדחק. היא התענגה על הארוחה העשירה, שכללה לחם, ריבה וכוס חלב.

יעברו עוד כמה שנים, ואנה תחזיק בחיקה תינוק קטן. כבר בלידתו, כשהביטה בו לראשונה, נשבעה בדם לבה שהיא תילחם כדי שלעולם לא יחוש רעב. לא עוד. כשגדל מעט העולל, שלא היה שותף לתחושת החורבן, מצא את עצמו לא מעט פעמים, נרדף על ידי אמו רק משום שנשארו כמה ביסים אחרונים מהבננה או מהמרק, והם חייבים להעלם לתוך פיו. היא חלילה לא ויתרה על כוס חלב שישתה בכל בוקר עד תום. הוא לא יסבול כמוה מרעב. היא תעשה הכול כדי שיהיה תמיד שבע. אוכל תמיד יהיה במקום הראשון. בגיל ארבע העז הקטן לחזור הביתה מהגן כששולי הפרוסה לא נאכלו. הוא לא סיים את ארוחת העשר, וזה היה חטא לא יכופר. אנה לעולם לא תשלים עם שחיתות כזו. אחר הצהרים נאלץ בנה לסיים את הקשה של הלחם, תוך שהוא שומע דברי תוכחה קשים. "לעולם לא זורקים לחם! לחם מסיימים לאכול עד תום! לחם זה חיים!!!".

אנה גידלה שלושה בנים, וזכתה לנכדים ולנכדות. היא אהבה אותם, והם אותה. הם גדלו על ברכיה ועל וסיפוריה. גם מתוך שינה יכלו לחזור בעל פה על משנתה החינוכית. לחם חייבים לסיים עד תום, ואוי לו למי שישאיר את הקשה, או סתם כך יזלזל בלחם מאתמול וייקח חלילה לחם טרי במקומו. היא לא נלאתה מללמד את נכדותיה כמה חשוב, לאחר פריסת ככר הלחם, לאסוף בזהירות את הפירורים. הרי הם עדיין ראויים להוות מרכיב למאכלים נוספים. וכמובן, לא מתחילים טרי עד שמסיימים את הישן.

בשעה טובה נישאה נכדתה טובה, והקימה את ביתה באחד הישובים הרחוקים. המרחק מעולם לא היה סיבה לסבתא אנה להימנע מלבקר. באחד הימים, בעת שטובה השקתה את הצמחים בחצר ביתה, נראתה דמותה של סבתא מתקרבת. אוי, סבתא מגיעה – נבהלה לרגע טובה – חבל שלא התכוננתי. על הגדר בכניסה מונחות חלות ישנות, שלב לפני השלכתן לאשפה. פשוט אין לי לב לזרוק. מה אני עושה אם סבתא תבחין? אוי, היא בדיוק נעצרה ליד החלות ומתבוננת. עלי להיות מוכנה לקיתון של צוננין, או יותר נכון קיתון של רותחין.

לפתע הרימה סבתא את כפות ידיה לשמים, ולהפתעתה של טובה קראה בהתרגשות. "ברוך ה', א-לי הטוב. אם מונחים כאן לחמים ואף אחד לא חוטף אותם – זה סימן שיש שפע בעולם. תודה לך ה'".

טובה ניצולת השואה הבינה והפנימה שאין עוד רעב. מי שטעם רעב זמן כל כך רב, לעולם לא יוכל להעביר את המסר לדור שנולד בימים של שפע. היא חיבקה את טובה המופתעת, שעברה בשלום את האירוע.

זה היה הסיפור של סבתא אנה, שהלכה לעולמה. סיפור של אחת שנולדה לתוך מציאות שמעצבת לה את המוטו בחיים. אצל סבתא אנה זה היה הרעב נורא שיצר צימאון לפת, יצר הילה קדושה סביב לחם. הילה נכונה, אבל לא מאוזנת ולא מציאותית לתקופות המאוחרות.

האם גם לנו, (מלבד תורתנו הקדושה, שלא משתנה לעולם) יש סיפור אישי שיוצר הילה סביב נושא מסוים שחרוט בנפשנו, קדוש מכדי לנגוע בו, שאולי כבר לא רלוונטי?

האם אנו מסתובבים עם שקים מיותרים שמכבידים על כתפינו?

הסיפור הוא אמיתי, שמעתי אותו מאנה עצמה לפני הרבה שנים. הוא עלה מתהום הנשייה לאחר ששוחחתי עם התורמת שמחה. לדבריה, תמיד העניקה לילדיה כל מה שרצו וחשה צורך למלא את תאווה נפשם, וזאת כי היא סוחבת מילדותה חוסר שפגע בנפשה. לטענתה לא קבלה מעולם בגד או נעליים חדשות, אלא ירושות שלא היו לטעמה. למרות כל מה שחוסכת מעצמה ונותנת לילדים, הם לא מתייחסים אליה ולא מוכנים לעזור. היא ממשיכה לתת אף על פי שקשה לה, כי חלילה שהם ירגישו מה שהוא חשה בהיותה ילדה.

אולי יש מכם כמו התורם מנשה, שסיפר על כך שהוא חש צורך בלתי נשלט למלא את המזווה במזון עד להתפקע, ומגייס ארונות נוספים בביתו. הכול מאותו חוסר שמלווה אתו מילדותו. כילד, המזווה בבית הוריו היה תמיד ריק.

ואולי גם כמו זיוה, שגדלה אצל אמה חולת הניקיון והסדר, שכללי הבית שלה היו קשוחים וחסרי פשרות. היא קבלה ריאקציה, ונשבעה שתיתן לילדיה חופשיות לעשות בבית ככל העולה על רוחם. בינתיים היא מקיימת את הבטחתה, אבל סובלת מבית מבולגן.

ועל אותו עיקרון, בעצמי גדלתי על כלל ברזל שלא זורקים בגד, נעליים או כל מכשיר שלא יהיה, כל זמן שאפשר להשתמש בו. זו הייתה משנתם של סבא וסבתא ז"ל. לא תמיד היה למי להעביר. שנים חלפו ותקופות השתנו, ואז, כשרגשותי נקרעו בין שני עולמות, הרמתי ידיים לאות כניעה. ניסיתי לצעוק לסבתא שאיננה: סבתא, אולי לא תביני, אבל הכול השתנה. גם סבתא אנה הפנימה תובנות לעת זקנה. כי טוב מאוחר מאשר בכלל לא.