בת ה-17 שמתעדת סיפורים של שורדי שואה: "אין זמן, בעתיד הם לא יהיו כאן"

איך מצליחה תלמידת כיתה י"ב לאגד מאות בני נוער שיבקרו אצל קשישים שורדי שואה, ויעזרו להם להנציח את סיפור חייהם? כששואלים על כך את שירה ישראלי היא מחייכת, מתקשה גם כן למצוא הסבר לתופעה המדהימה במסגרת הפרויקט שהקימה 'במה לזיכרון'.

"תמיד אהבתי ליזום, להתנדב ולעזור", היא מסבירה לבסוף, אך גם הסבר זה אינו מעניק תשובה של ממש לתופעה הצוברת תאוצה, ששותפים לה בימים אלו בני נוער תיכוניסטים, מחיפה ועד באר שבע.

הכל התחיל מכך שעל שירה הוטלה עבודה באנגלית, בה התבקשה להכין 'סרט שורשים' קצר על משפחתה של הוריה בתקופת השואה. "באותם רגעים הבנתי שתהיה לי בעיה", היא מספרת, "כי משפחתו של אבא שלי לא מדברת על השואה כלל, ולמרות שסבא וסבתא נצלו מהשואה, הם לא משתפים במה שעבר עליהם. מהצד השני, משפחתה של אמא שלי נפטרה כמעט כולה בשנות ה-80, רובם התגוררו באוסטרליה, כך שאמא בעצמה פגשה את סבא וסבתא שלה אולי חמש פעמים במשך כל חייה. לאחר שסבתא נפטרה טסה אמא לאוסטרליה, היא חזרה עם מכתבים ותמונות, אבל אין לי ממש מושג מה עלה בגורלם".

לתת במה לזיכרון

לשירה לא נותרה ברירה, והיא החליטה לעשות מחקר לצורך העבודה, בניסיון לאתר בעזרתם של גופים רשמיים פרטים על משפחתה בשנות השואה. "כך הגעתי לארכיונים הגדולים ביותר בעולם, במטרה לחשוף כמה שיותר מידע. גיליתי המון, אך לצערי הרב יש גם פרטים רבים שלא אדע לעולם, כי אין לי את מי לשאול".

ואז עלה במוחה הרעיון להקים פרויקט ייחודי שיפגיש בין בני הנוער לשורדי השואה והם ישמעו מהם את סיפורי חייהם. "המטרה שלי בפרויקט היא כפולה", היא מדגישה, "אני רוצה שבני הנוער יכירו יותר את סיפוריהם של השורדים, ובמקביל, שלשורדי השואה יהיה את מי לשתף ובאוזני מי להשמיע את זיכרונותיהם".

שירה מציינת כי בהקמת הפרויקט היא התבססה בין היתר על נתונים קשים שמראים כי שעון החול הולך ואוזל. "נכון להיום יש כ-147 אלף שורדי שואה, אך בכל יום נפטרים בממוצע 42 שורדים, בכל שנה עוזבים אותנו בין 15 אלף ל-16 אלף, ובשני העשורים הקרובים ילך לעולמו ככל הנראה שורד השואה האחרון בישראל. ועוד יותר מזה, 30% משורדי השואה חיים בבדידות, ומסקר שעשיתי בקרב בני נוער הבנתי ש-50% מהם חשים ריחוק מנושא השואה. זה לא שהם לא מכירים אותו, לפעמים הם אפילו עוסקים בו בסביבות יום השואה, אבל מעבר לזה זה עוד נושא לבגרות בהיסטוריה, ולא קשור אליהם כלל. את הנקודה הזו בדיוק שאפתי לשנות.

"השאיפה שלי אינה יומרנית במיוחד", מוסיפה שירה, "בסך הכל אני רוצה שכאשר בני נוער יעמדו בצפירה, הם יזכרו לפחות סיפור אחד אישי שקשור אליהם, ושהם יכולים להתחבר דרכו לנושא. לכן הקמתי את פרויקט 'במה לזיכרון', וזו הסיבה שאני מצעידה אותו קדימה במשך השנתיים האחרונות".

איך בעצם מתנהל הפרויקט?

 "לפרויקט מצטרפים בני נוער בכיתות ט'-י"ב ואנו מקשרים כל שניים או שלושה מהם לשורד שואה, שאליו הם מתלווים במשך חצי שנה, ויחד עושים פעילויות שונות בהתאם למה שמתאים להם ולו. יש כאלו שמשחקים יחד או שומעים מוזיקה, יש שמבשלים יחד, ויש אפילו בנות שארגנו ריקוד עם הקשישה שהכירו. במהלך הפעילות בוחרת כל קבוצה את הדרך שבה היא רוצה לתעד את הסיפור האישי של הקשיש, ובסיום השנה יש לנו 'ערב שיא' בו אנו מציגים את תיעוד הסיפורים שביצעו הקבוצות".

(צילום: shutterstock)

דמעות בעיניים

לגבי ערב השיא הקרוב, מציינת שירה שהוא יתקיים בשיתוף הקרן לרווחת ניצולי השואה ומוזיאון תל אביב, כאשר הפרויקטים שיוכנו על ידי הנערים והקשישים יוצגו כתערוכה זמנית במוזיאון. "זה עומד להיות אירוע גדול ומרגש במיוחד בשבילנו ובשביל השורדים", היא מציינת, "ואגב, אנחנו מקפידים שיום השיא לא יתקיים בתאריך שקשור לשואה, כי המטרה שלנו היא להראות שאנו זוכרים את השואה במשך כל השנה, ולא רק בתאריכים סמליים".

ארגון של כזה פרויקט דורש בוודאי עבודה רבה. איך את מתמודדת עם זה?

"זה נכון", משיבה שירה, "העבודה היא אינסופית, בפרט שבשנה הבאה עומד הפרויקט ללוות 15 סניפים, מחיפה ועד באר שבע. לשמחתי הרבה יש לנו צוות גדול שמשתף פעולה, ואנחנו גם מחפשים מתנדבים נוספים שיוכלו לעזור.

"כבחורה בתיכון לא חסרות לי מטלות", היא מוסיפה בכנות, "אבל פשוט נשאבתי לזה, ובכל פעם כשאני מתוודעת לתגובות הקשישים, שורדי השואה, אני מקבלת מכך כוחות. בעיקר ריגשו אותי התגובות של סבא וסבתא שלי שנכחו ביום השיא האחרון שהתקיים. למרות שכפי שציינתי הם סירבו נחרצות במשך השנים לשתף במה שחוו, ראיתי אותם עם דמעות בעיניים, והרגשתי שלמרות הקושי האישי שלהם, הם נותנים לי גב ומעודדים אותי".