כשהילדה הלכה לאיבוד: למה אני מרגיש אשם?

השבוע אני רוצה לשתף אתכם במשהו אישי שקרה לי לאחרונה.

יום אחד הגעתי לקחת את הבן הקטן שלי מחוג השחייה שבו הוא לומד. הגעתי למקום הקבוע שממנו אני לוקח אותו באופן קבוע מיד לאחר שמסתיים החוג.

הילד פשוט לא נמצא.

מובן שמיד התחלתי לחפש אותו בכל האזור, אבל הילד איננו.

הכי מלחיץ היה שבדיוק כעת עושים שם באזור שיפוצים, ופועלים זרים עובדים שם. פשוט לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. התחלתי לחשוב על הגרוע מכל, ואז פשוט התקשרתי למשטרה וביקשתי את עזרתה.

אני אקפוץ רגע לסוף הסיפור, ואשתף שב"ה בסופו של דבר הילד נמצא חי בריא ושלם.

וכאן אני רוצה לשתף אתכם בתובנה מעניינת.

האירוע הזה שקרה לי החזיר אותי לאירוע אחר שקרה לי בעבר. זה היה באחד מימי שישי בצהרים. יצאתי עם ילדי לפארק בעיר מודיעין, ובשלב מסוים הבת הקטנה שלי נעלמה. הפארק ממש ענק, וקרוב לחצי שעה חיפשתי אותה ולא מצאתי. גם שם הסתובבו כל מיני טיפוסים שממש הלחיצו אותי.

בסוף, ברוך ה', מצאתי אותה בריאה ושלמה – היא סיפרה לי בתמימות מתוקה שהלכה לחפש את המוצץ באוטו.

האוטו היה במרחק של כמה מאות מטרים משם, אבל מה אני אגיד לכם, "שומר פתאים ה'".

למה אני מספר לכם את כל זה? כי היום שמתי לב לעובדה שיש בה מסר מרתק: באותו יום שישי בפארק מודיעין הסבל שלי היה הרבה יותר גדול. הייתי ממש חסר אונים, ברמה שכמעט שלא הצלחתי לפעול. אני זוכר עד היום את המהלומות שהרגשתי בראשי כשחיפשתי את הבת שלי, את הזעה הקרה והכיווצים בלב. הרגשתי נורא, פשוט נורא. לקח לי כמה ימים להשתחרר מהסיפור הזה.

לעומת זאת, בסיפור שקרה לי השבוע הרגשתי הרבה יותר רגוע.

לכאורה, הסיטואציה היתה די דומה, ובכל זאת לא הרגשתי את אותן מהלומות בלב, אלא פעלתי בשיקול דעת ובאופן מתון.

וכאן אני שואל אתכם – מה נשתנה? מה ההבדל בין האירועים הללו?

אתם יודעים מה ההבדל: ההבדל הוא תחושת האשמה.

כשהבת שלי נעלמה בפארק במודיעין, הרגשתי אשם. אני הייתי המבוגר שהיה אמור לקחת עליה אחריות. הרגשתי שאולי לא הייתי מספיק זהיר, שאולי לא עקבתי אחריה מספיק. ואז, כאשר היא נעלמה – הרגשתי שהאשמה נופלת עלי.

לעומת זאת, באירוע עם בריכת השחייה לא הרגשתי אשם. אני באתי לקחת אותו בזמן מהמקום הקבוע שבו הוא רגיל לחכות לי, התנהלתי בצורה אחראית, ובכל זאת הוא נעלם.

ומה קרה איתי בפועל? ההבדל בהרגשה בין הסיטואציה שבה חוויתי אשמה לבין הסיטואציה שבה לא חוויתי אשמה היה הבדל של שמים וארץ.

בפארק לא הצלחתי להפעיל שיקול דעת בריא. האשמה הייתה נוראה כל כך, עד שבמקום להתעסק ב"מה צריך ונכון לעשות כרגע", הייתי עסוק בלהתמודד עם הרגשות של "איזה אבא אני" ומה זה אומר עלי. ומה אני מסביר לעצמי ואיך אני מתרץ את עצמי.

ואיך כל הסיפור הזה קשור לזוגיות?

אחת הבעיות שקורות לנו לא מעט בזוגיות ובקשרים בין אישיים, היא האשמות הדדיות האחד כלפי השני. זו אחד החוויות הכי לא פשוטות, אנשים רוצים לברוח מזה כמו מאש.

כאשר בן הזוג מאשים אותי, זה כמעט חסר סיכוי שאצליח להתבונן בדבריו ולהבין את הכאב שלו, כי אז אני עסוק רק באיך להתגונן ולהתנקות מן האשמה. יתרה מזאת, הרבה פעמים קורה שאותו אחד שמאשים, הולך דווקא למקום של "מאשים", כי בכך הוא מנקה את עצמו מן האשמה, כי אם השני אשם, אז אני לא אשם.

מה הפתרון לזה?, ישנן כמה נקודות שיכולות לעזור בנושא האשמה:

• הבחנה בין אשמה מדומה לאשמה איתנית.
• תרגיל התמודדות עם אשמה.

אשמה היא רגש ממש בלתי נסבל. אנשים מוכנים לעשות כל שביכולתם כדי לברוח מאשמה.

הדרך הקלה והיעילה ביותר לברוח מאשמה היא פשוט לזרוק אותה על אנשים אחרים.

אחוז גבוה ביותר של ריבים בין בני זוג סובב סביב בריחה מאשמה. שני הצדדים אינם מוכנים לשאת בה, ולכן משליכים אותה זה על זו.

הפרדוקס הוא שבראש שלנו יש משוואה שגויה שאומרת כך: "כשהוא יבין שהוא אשם, אז הוא ייקח אחריות על מעשיו". כלומר: אשמה שווה אחריות.

אבל משום מה, בשטח זה ממש לא כך. ככל שאדם מוצף ביותר רגשות אשמה – כך נראה אותו פחות ופחות נוטל אחריות.

זה יכול להתבטא בשני אופנים: אחריות יתר או התנתקות.

אחראי-יתר ימהר לפעול בלחץ וכמעט בלי שיקול דעת. הוא יעשה המון כדי לרצות את הסובבים מתוך מטרה אחת: לא להרגיש את האשמה.

לעומתו, הטיפוס המתנתק יפתח אדישות וריחוק. צופה מן הצד יחשוב שהסיפור אינו נוגע אליו, אך בהתבוננות עומק ניתן לראות שהוא מבוהל לא פחות, אך איננו מסוגל לתת לאשמה לחדור, ולכן מפתח שריון מגן מפני הרגשות.

אחרי שהבנו שהאשמה מביאה אותנו למקומות בלתי יעילים שחוסמים אותנו מלהפעיל שיקול דעת ללקיחת אחריות בריאה, כעת אתם ודאי שואלים "אז איך מתמודדים עם אשמה?".

דרך ההתמודדות עם אשמה – כמו עם כל רגש קשה כמו שנאה, קנאה או חרדה – היא לתת לרגש מקום.

למה לתת מקום לרגש שאנחנו לא סובלים אותו?

פשוט כי הוא לא יברח מעצמו. ואם נתנגח בו ונילחם בו, הוא רק יגדל ויגדל לממדים בלתי נסבלים. אז האסטרטגיה היעילה והמהירה ביותר היא לפתוח לו את הדלת ולהזמין אותו להיכנס, להתבונן בו, להרגיש אותו, לחוות אותו.

כן, זה נראה מאיים ומפחיד, אבל אם נתרגל את זה – נגלה שזה הרבה יותר נסבל מאשר לפתוח בקרב אבוד מראש.

ואני אגלה לכם סוד – אתם עלולים אפילו גם ליהנות מהתרגיל הזה. פתאום תראו שדווקא מהרגשות הקשים הללו אנחנו לומדים דברים חדשים על עצמנו, וצומחות בנו תובנות שלא פגשנו עד היום.

כדאי להיעזר בשאלות הבאות:

- במה אני מואשם?

- מה הדבר הכי מפחיד באשמה הזו?

- ממי אני הכי פוחד?

- מה עלול לקרות לי כתוצאה מכך?

- מה הדבר הכי נורא שעלול לקרות?

- ואז מה יקרה?...

בשלב הבא תופתעו לגלות שהרגש מתחיל להירגע קצת, ולקבל את המקום הטבעי שלו.

ואז תוכלו להתחיל להפעיל שיקול דעת בריא: האם אני אכן אשם, או שיש כאן אשמה מדומה?

מהי אשמה מדומה?

אשמה מדומה לא באה ממקום של התבוננות על מעשה לא נכון ורצון לתקן ולשפר, אלא ממקום של פחד לאבד הערכה ושייכות חברתית.

כלומר – פחד לעמוד מול ביקורת וריחוק.

כשאנחנו עושים את ההפרדה הזו ומגלים שהאשמה היא לא בגלל שהיינו לא בסדר, אלא בגלל שאנחנו פוחדים לאבד אהבה, אז העבודה היא אחרת. אין כאן טעם לחפש דרכי תיקון, אלא העבודה היא על חיזוק העצמי: חיזוק הביטחון והידיעה שהערך שלי בא מבפנים ולא מהסובבים אותי.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.