יהורם גאון תוקף: "שיח אלים המבקש לכפות מציאות בכוח"

הזמר וחתן פרס ישראל, יהורם גאון, מגיב להפגנות שעורכים לאחרונה ערבים-ישראלים, תושבי אום אל-פחם, בשערי קיבוץ מגידו, בדרישה למסור להם את אדמותיו בטענה כי הוא הוקם על חורבותיו של כפר ערבי.

בתוכניתו השבועית בגלי צה"ל אמר גאון: "קיבוץ מגידו שוכן באזור, שאיש לא יכול להגדיר אותו כ'שנוי במחלוקת'. בכל זאת, הוא נמצא היום בלב סכסוך מתלהט על שטחים, כאשר ערבים-ישראלים דורשים שאדמות הקיבוץ יימסרו לידיהם, משום שלפני שהפסידו במלחמה – שמטרתה הייתה למחוק אותנו מעל לפני האדמה – שכן עליהן כפר ערבי. בתחילה הייתה זו הפגנה שנתית לציון יום הנכבה, שהקיבוץ קיבל בהבנה ואפשר את קיומה – כדי שנראה הכלה והבנה לזעקתם, וכך הם יניחו לנפשנו. נסבול יום אחד, נחיה בדו-קיום נוח ב-364 ימות השנה האחרים".

"אבל בקיבוץ המכיל והמבין טעו בהערכתם: למפגינים לא הייתה כוונה למחות רק לשם המחאה, ואחריה לחיות לצד תושבי מגידו. כוונתם הייתה להעצים את המחאה בכל שנה, ולבסוף – כמו בשבועות האחרונים – להפוך אותה לשבועית. פעם בשבוע צובאים ערבים-ישראלים על גדרות הקיבוץ ודורשים לקבל את אדמותיו. תופעה זו לא נעצרת במחאה, אלא מסלימה להרס שטחים חקלאיים, במעין איום של פרוטקשן".

בהמשך דבריו הדגיש גאון כי "הפגנות מגידו צריכות לשמש מקרה בוחן ונורת אזהרה. הוויתורים וההבנות וה'ההכלות' אינם מתקבלים בצד השני, כי אין להם שום עניין בחיים משותפים, אלא במחיקת העבר – במחיקת ההפסד הצורב שנחלו שוב ושוב כשניסו להשמידנו ולחסל את תקומת העם היהודי בארצו".

"לא מדובר כאן בשיח זכויות, אלא בשיח אלים המבקש לכפות מציאות בכוח. הלקח החשוב ביותר ממקרה זה הוא, שעלינו להפסיק לזלזל בהם ולהתנשא מעליהם, כאילו הם איזה ילד קטן שלא מבין מה הוא אומר. צריך להקשיב להם ברוב קשב, כי הם אומרים לנו במפורש מה הם רוצים".

"וזה רגע קריטי בו אנו חייבים לחוש בעמקי הלב את צדקתנו. כן, אנחנו צודקים. נקודה. הייתה מלחמה שנכפתה עלינו אחרי תוכנית חלוקה, שאנו הסכמנו לה והם לא, והם פלשו לארץ עם שבעה צבאות כדי למחוק אותנו מכאן. וזהו, אין המשך לסיפור. כי ניצחנו. כי אם יהיה המשך ונתחיל "להבין' ו'להכיל', אז צריך לזכור שגם דגניה הייתה פעם 'אום ג'וני'".

"אבל למה ללכת רחוק? נתרכז במקום שנראה לנו הכי בטוח והכי צודק מבחינתנו: ממש במרכז תל אביב, פנינת הנדל"ן של היום, באזור צומת הרחובות ארלוזורוב אבן-גבירול, שכן לפנים הכפר הערבי סומייל על כ-850 תושביו שברחו מבתיהם בדצמבר 47'. האזור בו ממוקמת היום האוניברסיטה של תל אביב, על שלל מטיפי המוסר הפועלים בקרבה, נקרא פעם 'שייח' מוניס'. הוא מנה כ-2,200 נפש, שבתיהם נהרסו והם ברחו מכאן במלחמת השחרור בחודש מרץ 48'".

"עוד פנינת נדל"ן: בין נתיבי איילון לדרך נמיר, אזור שיכון בבלי, היה פעם 'ג'מאסין אל-ערבי' – על כ-1,100 תושביו שברחו בינואר 48'. שכונה עירונית נוספת של צפון יפו, באזור החוף של דרום תל אביב, מסגד חסן בק, אזור הטיילת, בית הטקסטיל, מלון דן פנורמה, שכונת נווה צדק – זו הייתה 'מנשיה', בה חיו כ-13,000 תושבים ערבים שברחו בסוף אפריל 48'".

"אזור דרום העיר המזרחי, שכונת התקווה וכפר שלם – נקרא פעם 'סלמה', כפר שמנה כ-6,700 תושבים שברחו גם הם באפריל 48' במלחמת העצמאות. צומת הרחובות הרצל וקיבוץ גלויות נקרא פעם 'אבו כביר' – בכפר ששכן באזור היו כ-5,000 תושבים שברחו אף הם באפריל 48'. בסך הכל ברחו מתל אביב כ-30,000 ערבים, ורובם המוחלט של בתיהם נהרסו עד היסוד".

"צריך לזכור, ולא לשכוח, ולדמיין מה היה קורה כאן ואיך הייתה נראית הארץ הזאת אם במלחמת השחרור היו הם המנצחים. שאלו פעם את בן גוריון מתי יהיה כבר סוף למלחמות שבינינו לערבים, והוא ענה 'רק כשהערבים ינצחו'. כל כך ברור, כל כך נורא", סיכם גאון.