איך אתה אומר תודה על כזו נפילה?!

התרחש לנו נס משמיים!

הפעם, לא חיכיתי לכתיבת הטור כמו בדרך כלל, עד ששולחים אלי בקשה לשלוח טור עם דד-ליין, אלא מיד כשסיפר לי בני על הנס שהתרחש, אחרי שבדקתי אותו שהכל בסדר, מיד התיישבתי לכתיבת הטור, כדי לפרסם את הנס שהתרחש לנו, כאות תודה.

ידוע שיש מלאכים ששומרים על ילדים, אבל על בנים שובבים ואנרגטיים במיוחד ככל הנראה יש הרבה יותר ממלאכים ספורים. כנראה ה' הפקיד גדוד שלם של מלאכים ששומרים על בנים פעילים במיוחד...

ומעשה שהיה כך היה. הבן שלי, בן ה-7, אוהב מאוד לנסוע באופניים, וכמה שמבקשים ממנו לנסוע בלי פעלולים מיותרים, זה כמעט כמו לבקש מעכבר לא לאכול גבינה צהובה.

אך הפעם, בלי כל פעלול, הוא ניצל בנס באופן על טבעי.

הוא נסע בצהרי יום שישי באופניים, וכשרצה לעבור כביש כדי לחזור הביתה, הוא החליק על הכביש, נפל מהאופניים, ורכב שהגיע – בנס אדיר ראה אותו ועצר מילימטרים ממנו בחריקה חרישית.

בעל הרכב ממש נבהל, יצא לבדוק שהכל כשורה, ושמואל אמר לו: "וואי, תודה לה' שלא קרה לי כלום. איזה נס שעצרת בזמן". תודה לה'.

בעל הרכב נדהם משמואל. "וואו, אתה אומר תודה על כזאת נפילה?! תגיד לי, אתה בסדר? מסוגל לקום? רוצה שנתקשר לאמא?".

ב"ה, שמואל קם מהכביש, הודה לו על הדאגה שלו, ואמר שהכל בסדר. ושתהיה לו שבת שלום. בעל הרכב החזיר לו שבת שלום, ואמר לו: "שמחתי להכיר אותך, ילדוני, שבת שלום. ורק שתדע, למדתי ממך לומר תודה גם על הנפילות שלנו בחיים".

שמואל חייך, ואמר: "אולי רק בשביל זה נפלתי, ללמד יהודי הוראה בעבודת השם".

שמואל זיהה שיש הזדמנות לומר לו עוד משפט שבדיוק למד בחיידר, ואמר לו: "אתה יודע, הבעל שם טוב אמר שמכל מאורע בחיים צריך ללמוד הוראה בעבודת השם. אז אפילו בלי לדעת מזה, למדת ממה שקרה לי".

הם נפרדו, ושמואל עלה שוב על האופניים כאילו כלום לא קרה, הגיע הביתה, ואמר לי: "אמא, את לא יודעת כמה טוב ה'! ממש ניצלתי כעת", וסיפר לי את כל הסיפור...

האמת, שגם אני למדתי משמואל שלי. קודם כל את עניין ההודיה, וגם לא להתפעל מנפילות, לקום, להמשיך הלאה, לא להשתהות בהן.

לפעמים אנחנו אוהבים להתבחבש בהן. אין בעיה לשהות בכאב כשצריך לעכל דברים, אבל רוב הזמן כשנופלים – אנחנו מתבאסים על עצמנו, ולעיתים נשארים שם כמה ימים טובים...

בוא נלמד מזה, שדווקא הנפילות יתנו לנו כוח לקום, להמשיך הלאה ולחיות כל רגע בחיינו מתוך שמחה.