מיזופוניה: איך מתמודדים עם רגישות לרעש?

הבת שלי סובלת מרגישות לרעשים, במיוחד כשאוכלים לידה. זה גורם לה להיות קצרה ועצבנית, ולהימנע מהשתתפות באירועים, הדבר משפיע על מצב רוחה, וכל נסיונותי לסייע לה כשלו. הבנתי שיש הפרעה כזו, "מיזופוניה". כיצד ניתן להתמודד איתה?
 מיזופוניה היא הפרעה שבה רעשים יום-יומיים, בדרך-כלל של אכילה ושתייה, גורמים לתחושות כעס, מצוקה וחרדה.

במקרים מסוימים, מיזופוניה עלולה להוביל אף להתקפי פאניקה של ממש. אנשים שסובלים ממיזופוניה עלולים גם לחוות חוסר הבנה וחוסר אמפתיה מהסביבה, שכן הרעשים שמביאים למצוקה הינם יום-יומיים, ולא מפריעים לרוב האנשים. אך חשוב לדעת שמיזופוניה אינה נדירה כפי שנהוג לחשוב, והיא גורמת לאנשים רבים סבל רב.

אנשים שסובלים ממיזופוניה עוברים ניסיונות חוזרים להפסיק להתמקד ברעשים, שרק מגבירים את תשומת הלב המופנית אל הרעשים ואת החרדה המתעוררת מכך. כאשר הם שומעים את הרעש הבלתי נסבל הם מרגישים כעס, מצוקה וחוסר אונים, אשר עלולים להביא לסבל רב במצבים חברתיים, או להימנעות כמעט מוחלטת מהם. לעיתים, הקושי עלול לפגוע בהתנהלותם החברתית הסתגלנית (קשה להיות חברותי ואדיב כשנמצאים במצוקה הולכת וגוברת…).

בעזרת טיפול התנהגותי ניתן לרכוש מיומנויות שמסייעות להתמודד עם רעשים יומיומיים. התמודדות זו יכולה לסייע להפחית את ההימנעות ואת החרדה, את הכעס ואת המצוקה שמתעוררים בכל פעם שנשמעים הרעשים. בטיפול מסוג זה, המטפל והמטופל חוקרים יחד את אמונות הבסיס שקשורות לתגובה העוצמתית לרעשים יום-יומיים ("אם אשמע מישהו שותה ולא אוכל ללכת מהמקום, אני אשתגע", "אי אפשר שלא לשים לב לקולות האלו", "אני לא אוכל לשאת את זה"). בשלב השני של הטיפול, המטופל לומד לווסת את תשומת הלב המופנית לרעשים גורמי החרדה.

במקביל, הוא מתנסה בלקיחת חלק במפגשים חברתיים תוך שימוש בטכניקות הוויסות שרכש בטיפול. ככל שהמטופל מתנסה באופן עקבי ומתמיד בחשיפות לרעשים גורמי המצוקה, ומצליח לווסת את תשומת לבו ואת המצוקה שמתעוררת משמיעתם, כך פוחתים בהדרגה החשש שלו מהימצאות במקומות עם רעשים אלו, וההימנעות ממקומות או מפעילויות מסוימות.

(אורלי סמירה, יועצת זוגית ופסיכותרפיסטית CBT)

* * *

אני עובדת במשרה מלאה, ומסתייעת רבות בבתי בת ה-15 בשמירה על הילדים ובניקיונות הבית. בסך הכל אני חושבת שהמטלות לא קשות בעבורה במיוחד, והיא מבצעת אותן בשמחה, אך לאחרונה הסבו את תשומת לבי לכך שייתכן שאני דורשת ממנה יתר על המידה. כיצד אוכל לדעת זאת?

לפני שנים לא רבות במיוחד הסתייענו בבנותינו בעבודות הבית ובשמירה על האחים, ללא כל נקיפות מצפון. הילדות היו חלק מהמערך המשפחתי גם מבחינת העזרה בבית, ואיש לא חלק על כך.

בתקופה האחרונה, מזמן שחלה מודעות גבוהה לזכויות הילד, התחילו האימהות לשאול את עצמן: "האם אני נוהגת כשורה?", "האם אני לא מגזימה?", "האם אני לא מזיקה לילדה בכך שאני מעסיקה אותה?", "ואולי, אולי כשתגדל הילדה, לא תאהב לעסוק במטלות הבית, וזאת רק כיוון שאני העבדתי אותה יתר על המידה?".

אמא ששמה מול עיניה את השאלות הללו היא כבר אמא מודעת ומבינה.

אמא ששואלת את עצמה שאלות כאלו, מוכיחה שבדרך טבעית יש בה המינון הנכון, המידה הנכונה לה ולבתה.

ובכל זאת, כדי לדעת אם את מגזימה, עלייך לבחון עד כמה הדבר מעיק על הילדה, ולזכור שהיא עדיין ילדה.

לפי מה שאני מבינה, היא עושה את הדברים בשמחה, וזו הוכחה אחת לכך שאינך מגזימה.

לפי מה שאת מציינת גם המטלות אינן קשות, לדעתך, וזו הוכחה נוספת לכך שאינך מגזימה.

נשאר לך עכשיו רק לבחון אם הילדה גם נשארת "ילדה", בנוסף לכך שהיא "סייעת". אם את בוחנת את השטח ורואה שלילדה יש זמן לעיסוקיה וללימודיה, אם אינך מחבלת בזמנה החופשי כילדה, כלומר בחוויותיה החברותיות ובתרבות הפנאי שלה, אל תחששי מכך שאת מטילה עליה משימות. המשימות הללו ילמדו אותה להיות אם טובה בעתיד, וגם אישה מבינה שיודעת מה מטרתה בחיים.

היי בטוחה בדרכך, והמשיכי לשתף את בתך בעבודות הבית מתוך בטחון ובחינה.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)