דרך חור הגרוש: האם שוויון הוא צדק, או שאולי בכל זאת אפשר להתייחס אלי אחרת?

אני מנסה לצאת מרכבי ולצעוד לכיוון מקום עבודתי, ולא מצליחה. רגלי אינן נשמעות לי. לא מרגישה טוב. יש לי כישרון מיוחד לקלוט את זה תמיד אחרי הכול, דקה אחת אחרי... אחרי שכבר שלחתי את הצאן, התארגנתי, יצאתי מהבית, הגעתי ליעד, ואז... זהו. לא יכולה יותר. פשוט לא מרגישה טוב, איני מסוגלת לצעוד ולו צעד אחד נוסף. גופי אינו נשמע לי. מה אני עושה עכשיו, למען ה'?  כל כך לא נעים... אני צריכה להתקשר לרכזת ולספר לה שאני ליד העבודה, ממש מטר משם, ובכל זאת... איני יכולה להגיע. אני מחייגת בהיסוס ומדווחת לה על תחושתי, ועל כך שאני עושה "פניית פרסה" וחוזרת הביתה, היישר למיטה. היא דוממת. אולי התעלפה מהבשורה?... קולה העצבני חותך את השתיקה ופולט: "אין לי מה לומר לך...", וזהו. ניתוק. דממה.

אני מרגישה כל כך לא טוב וחושי כה קהים, שאין בי כוח אפילו להיעלב. מגיעה הביתה, נכנסת למיטה ויוצאת ממנה רק כשהיום הופך כבר ללילה.

הלילה השחור מציף את לבי בתחושות שחורות ומרירות. אני נזכרת בתגובה של אותה גברת, והעלבון מציף כעת את כול כולי. ההרגשה הגופנית כבר בסדר, אבל כעת, נפשי חולה. אני כועסת, פגועה ומלאת מרירות. אין לה לב, לאישה הזאת, אני חושבת. אין בה שום חמלה, שום רגש אנושי אינו מפעם בה... איך יכלה להתנהג כך? אני מכירה אותה היטב ויודעת במי מדובר, ובכל זאת... אפילו ממנה לא ציפיתי להתנהגות דוקרנית כזו. אני לוגמת מכוס התה המהבילה, ורגשותי מתלהטים במקביל.

למחרת אני מגיעה לעבודה, ומקבלת החלטה אמיצה. במקום לגעוש ולבעור מבפנים, אני אדבר עם הרכזת באופן ישיר. אמנם אין לי ציפיות רבות מהשיחה, אני בספק אם הדברים יתקבלו על לבה, אבל לפחות אדע שניסיתי, וגם אשגר את המרירות ממני והלאה. בשעות הבוקר המאוחרות אני מוצאת הזדמנות נאותה, ופורשת איתה לשיחה פרטית. אני מספרת לה את רגשותי ומתארת את המצוקה שחשתי, ועדיין... לבסוף אני מוסיפה, בהיסוס מה, שהייתי מצפה, במיוחד בהתחשב במצבי המשפחתי העדין, למעט יותר רגישות והבנה מצידה. היא מקשיבה קשב רב, ולמרבה הפתעתי מביעה מיד אהדה והזדהות. היא מתנצלת ומספרת עד כמה הייתה לחוצה באותם רגעים בהם התקשרתי, ומבקשת את סליחתי. אני סולחת, כמובן. "אבל", היא מוסיפה משפט לסיום: "לגבי מצבך – אני מודעת אליו בהחלט, אבל תביני גם אותי. איני כולה להתחשב יותר במישהי מסוימת בגלל נתונים כאלו ואחרים. אני מקפידה על ערך השוויון. איני רוצה לעשות איפה ואיפה...". אני מתבוננת בה ולא אומרת דבר. התעייפתי...

כולנו מכירות את הסיסמאות והקלישאות שדוגלות בעשיית צדק חברתי, בשוויון בנטל, בהשוואת מעמדות ועוד ועוד. אבל האם שוויון הוא צדק? האם צדק הוא שוויון? האם התייחסות זהה לשונה – אכן הופכת אותו לשווה בין שווים? לעניות דעתי, היחס האחיד לכולם מחמיץ את הייחוד שיש בכל אחד ואחת. היחס השטוח, הגלובלי, שרואה את האנושות במבט על ומתייחס אליה כאל מקשה אחת – הוא האפליה הכי בוטה שיש. יחס כזה מתעלם מאנשים חיים ונושמים, מיכולות, מכוחות ומצרכים שונים ומשונים. דווקא היחס הייחודי, הרגיש, הנותן מקום לשונות ומכבד אותה – הוא השווה והוא הצודק.

איני רוצה שירחמו עלי או שידגישו את שונותי. ממש לא. אבל בכל זאת מצפה שיראו אותי ויגלו מעט יותר רגישות והבנה למצבי הייחודי. רגישות והבנה לכך שגם מבחינה טכנית – אני יכולה היום פחות, וגם מבחינה רגשית – נמצאת במצב שברירי יותר. אסור בתכלית האיסור לצער מי מישראל, ואין לנו גם מושג מה נמצא באמתחתו של כל אחד. אבל מי שכבר הולך ותווית מודבקת על מצחו, יש לנהוג עמו ברגישות יתר. לפעמים הוא אינו יכול לעמוד בדרישות ובסטנדרטים של כולם, ולפעמים אמירה או תגובה לא נעימה מתיישבת בדיוק על הפצע הפעור בלבו, ומעוררת את כל הכאב והסבל מתרדמתם. צדק חברתי, בעיני, אינו נמדד ביחס שווה וזהה לכולם, אלא בנתינת יחס שווה לכל אחד – באשר הוא שם.