"הוא בכלל לא מבין מה אני רוצה ממנו!"

השבוע אני רוצה לפתוח את סיפורם של בני הזוג יאיר וגילה (מובן שנעשו שינויים, שלא נזהה במי מדובר).

גילה היא זו שיזמה את הפניה בבקשה לבוא לתהליך זוגי. היא תיארה חוסר אונים עצום מול יאיר בנושא האחריות.

"יאיר הוא אדם ממש טוב", תיארה גילה. "יש לו לב זהב, והוא רוצה את הכי טוב בשבילי ובשביל הילדים, אבל יש לו מסך של אטימות. כאילו כל מה שקורה סביבו לא נוגע אליו, הוא מרחף כל הזמן בעולמות אחרים. הוא מתעורר לטפל בדברים רק כאשר מגיעים מים עד נפש.

"לדוגמה, הילדים יכולים לריב מכות ו'לכסח' אחד את השני. מה אני עושה? מיד נלחצת ומטפלת. והוא? עד שלא יקרה משהו נורא ח"ו – הוא לא יטרח להזיז את עצמו. זה נראה שפשוט לא אכפת לו. אבל אני מכירה אותו היטב, ואני יודעת שהוא כן רוצה שיהיה טוב. ואז אני שואלת את עצמי, למה כל דבר אני צריכה לבקש, ולמה לכל נושא אני צריכה לעורר אותו?

"גם כשאני במצוקה ואני מנסה לקבל ממנו תמיכה ועזרה - הוא פשוט נאטם. הוא לא מסוגל להישאר עם לב פתוח. אני לא מבינה, למה?".

בשלב הזה פניתי ליאיר ושאלתי, "מה אתה מרגיש עם התיאורים של אשתך?".

"אני לא מבין על מה היא מדברת", ענה לי יאיר בענייניות.

יאיר נשמע רגוע. הוא ישב על הכורסה בנינוחות, ולא ניכרה על פניו איזו שהיא הבעה של אי נוחות.

"זו בדיוק הבעיה", הגיבה גילה בנימה שיש בה תערובת של כעס, ייאוש, וחוסר אונים. "אני רואה את הילדים מתוסכלים מאבא שלא אכפת לו מהם, אני רואה את עצמי כורעת תחת הנטל, והוא – מבסוט, מרגיש מצוין ולא מבין בכלל מה אני רוצה ממנו.

"אתה יודע", היא פנתה אלי. "כשבן אדם מבין את הבעיה שלו, זה כבר חצי פתרון. אבל יאיר מסרב להבין את הבעיה, ואז אני מרגישה בודדה במערכה. אני צריכה לבוא אליך כדי שאתה תסביר לו את הבעיות שלו".

בשלב הזה אני רוצה לפנות אליכם, הקוראים. בואו נחשוב יחד להיכן ניתן לפנות מכאן הלאה.

האם לפנות ליאיר ולנסות לשנות אותו, כדי לעזור לגילה, או אולי לטפל דווקא בגילה?

מה יקרה אם גילה לא תסכים לשתף פעולה, ורק תרצה שאני אשנה את יאיר?

ומה יקרה הם יאיר לא ישתף פעולה?

כאן חשוב להבין את הדבר השני שקורה לנו מול הנושא שנקרא "אשמה", שעליה דיברנו במאמר הקודם. הנושא הוא: אחריות.

הרבה פעמים אנחנו פוחדים לקחת אחריות, ואז אם אני מפיל את האשמה על השני, זה מקל עלי לברוח מהאחריות.

בשבוע שעבר נתתי לתלמידים בתוכנית ההכשרה תרגיל נחמד בנושא אשמה ואחריות. בואו תצטרפו כעת אתם, הקוראים, ותיכנסו לתרגיל הזה:

1. חישבו על תחום מסוים בחייכם שבו אתם רוצים להתקדם, אבל אתם תקועים בגלל שבן הזוג חוסם אתכם.
2. כעת נסו לנטרל את בן הזוג מהסיפור, והתבוננו לתוך עצמכם. האם יש משהו ברגשות, באמונות או במחשבות שלכם, שחוסם אתכם מלהגשים את השאיפה הזאת?

אני רוצה לתת לכם דוגמא אישית שקרתה לי היום.

את בית הספר להכשרת יועצים זוגיים אני מנהל יחד עם אשתי. ישנם כל מיני דברים בעסק שאני מעוניין לקדם, ומאחר שהיו לאשתי חסימות מול דברים מסוימים שאני רוצה לקדם, אז כל הזמן היה לי קל לא לקחת אחריות, כאשר אני מסביר לעצמי שמה הפלא שאני לא עושה את זה, הרי אני לא מעוניין להכביד עליה. כך ברחתי מהאחריות.

בדיוק היום היא התגייסה לרעיונות שלי ונתנה את הסכמתה להתקדם הלאה. באותו הרגע הרגשתי שכל העול נופל עלי. זה פשוט התיש אותי, פתאום הבנתי שאני כבר לא יכול לברוח יותר ואני חייב לקחת אחריות ולראות מה אני עושה עם זה.

מובן שחשוב תמיד להבין מה הפחד שלנו מלקחת אחריות – האם הפחד מכישלון או אולי פחד מדברים אחרים? ככל שלא נפחד מלקיחת האחריות, נזדקק פחות להפיל את האשמה על השני.

זה בדיוק מה שהתברר בתהליך עם גילה. בקלות אפשר להפיל את האחריות על יאיר, ולהאשים אותו בטענות שגילה מספרת עליהן. אבל אז בעצם אנחנו מסייעים לגילה לא לקחת אחריות על החלק שלה שבסיפור.

לאחר שהכלתי ונתתי מקום לכאב ולתסכול של גילה, הסברתי לה שאני לא הולך לשנות את בעלה, ושהדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לעזור לה לחיות יותר בשלום עם עצמה.

"אבל אין לי שום בעיות!", הגיבה גילה מיד. "אני הייתי בחורה מצוינת, גדלתי בבית עם ארבעה עשר ילדים, הייתי הבת הבכורה והיה עלי עול כבד מאוד. תמיד התמודדתי עם כל המטלות בצורה מדהימה. רק מאז שהתחתנתי עם יאיר הכול חורק. יש לנו בסך הכל שלושה ילדים, אני רק בת עשרים ושמונה, ויש לי בעיות כמו של אישה בת חמישים: הגב שלי כואב, השרירים תפוסים ואני כל הזמן לא רגועה. למה? כי ליאיר לא אכפת! ולחיות עם בן זוג שלא רואה אותך ממטר זה מתכון להתמוטטות".

כאן אתם בטח שמים לב לכך שגם אחרי שביקשתי מגילה להתמקד רק בעצמה ולדבר על הקשיים שלה – היא מיד ברחה שוב ליאיר. גילה לא הייתה מסוגלת להסתכל לעצמה בעיניים ולזהות מה החלק שבה שיוצר את המצוקה הזו.

שיקפתי לה את מה שהרגשתי. שיתפתי אותה בכך ששוב ושוב היא מדברת על יאיר, ואולי קשה לה לנסות לברר מה קורה לה בפנים.

גילה אמרה שהיא מבינה, אבל לא מצליחה להתחבר לרעיון: "אין שום אישה בעולם שלא הייתה משתגעת מבעל כזה. זו לא אני הבעיה, אלא הוא. כולם במשפחה יודעים שיש לי בן זוג מאתגר. אני לא עוצמת עיניים לכך שהוא אדם טוב", המשיכה לדייק, "ואני יודעת להעריך את זה. אבל עדיין, האדישות והניתוק שלו פשוט גומרים אותי".

בסיום הפגישה ביקשתי מגילה להישאר עם השאלה הבאה: "גם אם 99% מהבעיות בחיים שלך הן תוצאה של ההתנהגות של דוד, האם יש אחוז אחד ששייך אלייך והיית רוצה להתבונן בו?".

לפגישות הבאות הגיעה גילה עם החלטה נחושה להזיז את בעיותיו של יאיר הצידה ולהתמקד בעצמה. היא זיהתה שיש בה צורך חזק להרגיש בסדר. גילה פחדה מאד מכישלון, כי מאחורי כל כישלון עומדת אשמה, ואת זה היא לא יכלה לשאת. מבחינתה הדבר הכי קשה הוא להיות אשמה, ולכן כל חריקה קטנה מצליחה לערער אותה ולגייס אותה לפעולה – היא כל הזמן דואגת לכך שכולם מסביב יהיו מרוצים, כדי שחלילה לא יהיו תלונות.

הפחד הזה לא קרה מעצמו. היו לכך סיבות טובות שקשורות בעברה של גילה, ואת המטען הכבד הזה היא הביאה איתה לנישואין.

לאחר כמה פגישות התחילה גילה לדווח על שינויים מרתקים שהתחוללו בדינמיקה שבינה לבין יאיר.

"בעצם אני לא יודעת אם הוא כזה אטום כמו שחשבתי", תיארה בכנות.

"מה השתנה?", שאלתי.

"לא יודעת. פתאום אני רואה בעל שיותר מתעניין ויותר אכפת לו".

"אתה מסכים עם מה שגילה מתארת?", שאלתי את יאיר.

"כן. בהחלט", ענה.

"כי מה השתנה אצלך?", המשכתי להקשות.

"לא יודע...", ענה בחיוך, "היא פחות דורשת דרישות ויותר מבקשת. אני מרגיש שיש לי יותר חופש בחירה בבית".

הסיפור הזה הוא תיאור קלאסי של בני זוג שעוברים תהליך. מובן שלא תמיד השינוי מתחולל בכזו מהירות - זה תלוי ברמת חוסר האונים וברמת האמון בתהליך. יש גם תקופות של עליות וירידות – אבל השינוי הזה ממש לא מפתיע.

אפשר לנתח את הסיפור הזה מכמה כיוונים. אבל אני רוצה להתייחס דווקא לנושא של אשמה, שדיברנו עליה בשבוע שעבר.

כשבן אדם מרגיש אשם, הוא מתקשה מאד לקחת אחריות בצורה מאוזנת.

גם יאיר וגם גילה לא באמת התנהלו באחריות: גילה לקחה המון שליטה, בגלל שפחדה שחלילה תהיה מואשמת ויאיר ברח מאחריות מאותה סיבה: כדי שהאשמה לא תהיה קשורה אליו.

רק אחרי שגילה התחילה לפתח את העוגנים הרגשיים שלה – היא דיברה על המקומות החלשים שלה, על החלקים שבהם היא מרגישה לא מוגנת – רק אז התחיל להתפתח ה"אני" שלה, וממילא יכלה יותר לשאת תחושות של אשמה. התוצאה של זה היא שחרור שליטה.

במקביל לשחרור השליטה של גילה קורה משהו מדהים אצל יאיר: לראשונה הוא יכול להתחיל להתנסות בלקיחת אחריות. כי כל עוד גילה מפעילה שליטה ובעצם כופה עליו לקחת חלק באחריות, הוא לא באמת יכול לקחת אחריות בצורה שנכונה עבורו. אבל כעת, כשגילה לא עסוקה בלנהל אותו והוא מתחיל לנהל את עצמו, אז הוא מתחיל להסתכל לעצמו בעיניים, ומתחילים לקרות דברים טובים.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.