סיון רהב מאיר: האם אנחנו מקשיבים למה שהמציאות מנסה להגיד לנו?

אחרי שבת מיוחדת עם הקהילה היהודית בדובאי, הנה רק מחשבה אחת שרלוונטית לכל אחד מאיתנו - לשבוע החדש: הסתכלתי מסביב על ארמון הנשיאות המפואר, קסאר אל ווזאן, בעיר הבירה אבו דאבי. אחר כך הרב מנדי וחני בלוי נתנו לי דגשים לקראת ההרצאות לקהילה שלהם בדובאי. ואז בזמן תפילת שחרית של שבת , שבה מתפללים גם לשלום מנהיגי האמירויות, חשבתי לעצמי כמה כל זה היה בלתי נתפס עד לפני כמה שנים.

זה הרי אפילו לא משהו שדמיינתי, שבת בקהילה היהודית באמירויות. אני גם לא זוכרת שקראתי פרשנות שחזתה ככה את הסכמי אברהם, ארבעה הסכמי שלום חדשים בין ישראל למדינות ערביות. והנה, זה קורה ובגדול. כולם כאן רק שואלים עם מי יהיו ההסכמים הבאים.

אנחנו רגילים לשמוע תחזיות פסימיות ונבואות קודרות, וגם להאמין להן, אבל הנה תזכורת שאפשר לפרוץ גבולות ולהפתיע לטובה, לא רק לרעה. שהעם היהודי יכול להגשים דברים מפתיעים, חדשים וטובים.

זה נכון ברמה הלאומית, אבל גם ברמה האישית: האם אנחנו מגבילים ומצמצמים את עצמנו? האם החלומות שלנו חיוביים וגדולים?מספיק

הצב הנסתר מדובאי

השתתפתי השבוע בדובאי באירוע דיפלומטי נשי מיוחד עם הקונסולית הכללית של ארצות הברית בדובאי, עם עמיתותיה מגרמניה, רומניה, ועוד עיתונאיות ונשים משפיעות בחברה המקומית.

בסוף הערב נשארתי בסלון של המארחת, הקונסולית הכללית שלנו כאן, לירון זסלנסקי. ואז בעלה, אוהד חורסנדי, סגן השגריר באבו דאבי, הצביע על יצירה של צב מנייר ושאל אותי: "רואה את הצב הזה?".

הסתכלתי על הצב, ואוהד הסביר: "שנינו היינו כאן לפני יותר מעשור, בתפקידים שהיו חשאיים. אסור היה לנו לדבר על כך שיש נציגות ישראלית סודית באזור, שנרקמים פה מתחת לרדאר יחסים דיפלומטיים חמים. נעלמנו לחברים שלנו, אפילו המשפחות לא ידעו מה בדיוק קורה פה.

"עד לפני שלוש שנים אסור היה לנו להחזיק בבית סממנים ישראליים, וכמובן שגם מזוזה אסור היה לנו לשים בדלת. לך תדע איזה עובד ניקיון זר ייכנס לבית ויראה פתאום מזוזה...

"חברה טובה שלנו עושה יצירות נייר, אז היא הכינה לנו במתנה צב ובתוכו היא הסתירה קלף של מזוזה. זו הייתה המזוזה הסודית שלנו".

ביקשתי לצלם אותם עם הצב. המזוזה עדיין בתוכו, הם סיפרו לי, מזכרת מיוחדת מהימים שלפני הסכמי השלום. אבל כשיצאתי, הסתכלתי על דלת הבית שלהם. על דלת המעון הרשמי של קונסולית משרד החוץ הישראלי בדובאי יש כיום מזוזה יפה וגלויה, מכסף.

"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", "מה טובו אוהליך יעקב". כל הברכות היפות מפרשת השבוע, פרשת בלק, הולכות ומתקיימות.

(בתמונה: ה"מזוזה" הסודית והמזוזה הגלויה)

כבר לחצתם על כפתור "אל תשתף"?

מכירים את השאלה הפילוסופית "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע, האם הוא באמת השמיע צליל?". היום צריך לשאול: "אם שתי חברות הלכו יחד לקניון ולא העלו משם תמונה, האם הן באמת הלכו?". כלומר, האם משהו שלא פורסם, לא הועלה, לא תויג – אכן התרחש?

אנחנו חיים במציאות מתועדת, חסרת פרטיות, ובדיוק הנקודה הזו עולה בפרשת השבוע: בלעם מסתכל בפרשה על האוהלים של בני ישראל, ולא יכול שלא להתפעל ולברך ולומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". רש"י מסביר ממה בלעם התרשם כל כך: "ראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה". כלומר, כל אוהל נפתח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא יכול להציץ לאוהל של חברו.

בלעם הגיע מתרבות חסרת גבולות, ופתאום הוא ראה פרטיות, אינטימיות, מרחב אישי מקודש שניתן לכל אדם ולכל משפחה. זו ברכה שמלווה את עם ישראל אלפי שנים, והיא אתגר גדול גם היום. בשבוע שבו אנחנו מתברכים בפרשה בברכת הפרטיות, אנחנו מוזמנים לחשוב: יש הרבה כפתורי "פרסם" ו"שתף", אבל איפה אנחנו יכולים ללחוץ על כפתור "אל תשתף", ולשמור דברים לעצמנו? איזה תכנים ורגשות וחוויות לא שייכים לכולם, אלא נשארים שלנו בלבד?

מה המשפט שלך?

מיזם חדש בירושלים: עשרות ניצולי שואה התבקשו לבחור משפט אחד שיצוטט בשמם. מסר קצר שלהם לעולם, שהופך כעת לתערוכה ולספר. זכיתי לנאום בהשקת הפרויקט הזה ולראות אלפי שנים של ניסיון-חיים בחדר אחד. הנה כמה מהמשפטים שלהם, של אנשים בני 80 ו-90 פלוס, שבהחלט נותנים קצת פרופורציה:

בלה קמילר: "זכרו שתמיד יהיה מישהו בסביבתכם במצב קשה יותר משלכם. עזרו לו, וכך תעזרו גם לעצמכם".

אורה ניניו: "היו חזקים וחייכניים, דאגו לעצמכם, דעו כי השמש זורחת, הקושי יחלוף, והקדוש ברוך הוא רחום".

בעלה, שמואל ניניו: "עם ישראל חי, זכינו בארץ ישראל, זו זכות לראות את שרשרת החיים מתחדשת".

שלמה בוחניק: "התבוננו על החיים כעל ורד, תהנו מהריח והיופי ואל תתייחסו רק לקוצים".

יואב בראון: "למרות תלאות העם היהודי, כולל אלה שעברנו בעצמנו, הניצוץ היהודי עדיין חי בתוכנו וימשיך לעד לבעור".

צילה פיטר: "המנגינות הכי יפות מתנגנות בכינורות ישנים. העריכו את ניסיון החיים של המבוגרים".

אכן, צילה. כשבחוץ רועמים כל כך הרבה רעשים שהולכים וגוברים, טוב להקשיב לכינורות ישנים כאלה. ואולי אפשר גם לחשוב: מה המשפט שלנו?

המציאות מדברת אלינו

סיפור מסתורי מאוד מתרחש בפרשה, כאילו לקוח מאגדה: בלעם הרשע רוכב על האתון שלו, בדרכו לפגוע בעם ישראל ולקלל אותו. אבל הדרך לא עוברת בצורה חלקה. האתון מתנהגת בצורה מוזרה, סוטה מן הדרך, נצמדת לקיר, מוחצת את הרגל של בלעם, ומסרבת להמשיך בדרך. בלעם מכה אותה, ואז למרבה הפלא היא גם מתחילה להתעמת איתו מילולית.

בספר הזוהר כתוב שהדיבור הזה של האתון הוא לא נס חריג וחד פעמי. הסיפור הזה נכתב כדי ללמד אותנו שהמציאות מדברת אלינו כל הזמן. דברים לא רק קורים לנו, דברים גם קוראים לנו. העולם מלא במסרים, צריך רק להיות קשוב ורגיש, צריך רק להתבונן. כל דבר שמתרחש יכול ללמד אותנו משהו. העניין הוא שלפעמים אנחנו כל כך שועטים קדימה, שאנחנו לא שמים לב.