למה פגשתי במטוס את האדם שסירב לאכול מזון כשר?

באחת מטיסותי לארה"ב לפני שנים, משך את תשומת לבי האיש שישב לשמאלי. על מעטפת הארוחה שלו הייתה תווית עם שמו: "משה הרשקוביץ", אך למרות שמו היהודי תכולת המנה שלו הייתה בלתי כשרה בעליל. סקרנותי נתנה בי אומץ ופניתי אליו בשאלה: "תסלח לי אדוני, אני לא מתכוון להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה?".

"בטח" הוא ענה.

"אתה יודע שאתה יכול לבחור בטיסה זו בארוחה כשרה?", שאלתי.

האיש נעץ בי מבט וענה: "אני לא אוכל כשר". האיבה שהייתה בקולו הדהימה אותי.

"אתה רוצה לדעת למה אני לא אוכל כשר?" שאל אותי האיש. שמתי לב שהוא מדבר כאילו העניין מתרוצץ בראשו זה זמן רב, וכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול. הנהנתי בראשי והוא המשיך: "זה היה הבן שלי... הוא זה ששבר אותי. החזקתי מעמד לאורך כל הדרך, עד שביום אחד נגמר הכל... בכל תקופת שהותי במחנה הריכוז הייתה לי רק שאיפה אחת; לראות את הבן שלי – יונתן עוזיאל – משתחרר מהמחנה. אמא שלו כבר הלכה מזמן לעולמה וכך כל אחיו ואחיותיו – ילדי. למרות הכל, רצון החיים המשיך לפעום בי. 'אנחנו נשרוד', הבטחתי לעצמי.

"יום אחד כונסו כל האסירים למסדר. בסוף המסדר נפתחו מספר דלתות סודיות ולמרבה הזוועה ראינו שמאחוריהם עומדים עשרות עמודי תלייה. האנשים נפוצו לכל עבר בבהלה נוראית, במהלך הכאוס שנוצר איבדתי את בני, ומאז לא ראיתי אותו יותר. כעבור זמן סיפרו לי מכרי מן המחנה כי בני נרצח". מר הרשקוביץ מחה את דמעותיו והמשיך בכעס: "הקב"ה לקח ממני את כל ילדי, את כולם! עכשיו אקח ממנו אותי – הבן שלו. אני לא רוצה לשמוע יותר משום מצווה".

נדהמתי מעוצמת הכעס והנחישות שבקולו, ומצאתי את עצמי ממלמל משהו ומסב את פני ממנו. במהלך שעות הטיסה שנותרו לנו שררה ביננו דממה מוחלטת. נחתנו בניו-יורק וכל אחד מאתנו פנה לדרכו. לא חלמנו שניפגש שוב זה בזה.

חלפו ארבע שנים. אבא ז"ל חלה, ואני ואחי התארגנו להיות לידו בכל יום, כולל שבתות וחגים. ביום הכיפורים של אותה שנה נפל בגורלי לערוך את החג עם אבא במעון ההורים "שומרי החומות" בשכונת סנהדריה שבירושלים.

עליתי עם אבא לתפילה. לפני תפילת יזכור הייתה הפסקה קצרה. קמתי ממקומי ויצאתי החוצה לשאוף מעט אויר צח. לפתע צדה עיני דבר מוזר. איש זקן ישב בתחנת האוטובוסים שבחזית הבניין ועישן סיגריה. סיגריה ביום כיפור! התבוננתי בו, ובהבלחה של רגע ידעתי מיהו. האיש היה לא אחר ממר הרשקוביץ. הבנתי שנתנו לי הזדמנות נוספת משמיים לבצע את שליחותי. "ודאי קיימת סיבה חשובה לפגישתנו ביום הקדוש ביותר בשנה", חשבתי.

ניגשתי אליו. "הנה אנחנו נפגשים פעם נוספת. מעניין איך החיים מפגישים בין אנשים ואין להם מושג מה הסיבה... אני בטוח שאתה יודע שיום כיפור היום. בבית הכנסת שבבניין הסמוך עומדים לקיים תפילת 'יזכור', בוא איתי והזכר שם את בנך שמת על קידוש ה'. תוכל להתפלל לעילוי נשמתו. זו יכולה אולי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך... אתה לא חושב שהגיע הזמן להזכיר את נשמתו בבית משפט של מעלה?".

דמעות מלאו את עיני האיש שמולי. חבקתי את זרועו, עזרתי לו להתרומם מהספסל והובלתי אותו לתוך בית הכנסת. באמצע תפילת יזכור כשבעל התפילה התחיל להזכיר את השמות מתוך רשימה האחוזה בידו הובלתי לעברו את מר הרשקוביץ וביקשתי ממנו לערוך תפילה מיוחדת לעילוי נשמת הבן שנהרג על קידוש ה'. מר הרשקוביץ נשען על הבימה ולחש באוזני החזן את שם בנו: "יונתן עוזיאל בן יחזקאל סרגה".

באותו רגע החוויר אחד האנשים שעמד ליד הבימה. אגלי זיעה עלו במצחו, עיניו כאילו יצאו מחוריהן וגופו רעד. הוא הסתובב לעבר מר הרשקוביץ, זעק בקול חנוק "אבא! א-בא!", והתעלף...

* * *

הסיפור הסתיים בטוב ברוך ה'. רבי משה הרשקוביץ שב בתשובה שלימה, התפייס עם בורא עולם וזכה לרוב אושר ונחת מבנו וצאצאיו, זרע ברך ה'. אבל אני ראיתי בסיפור הזה דבר מדהים; רק כשמר הרשקוביץ החליט לעצור ולעשות פניית פרסה, רק כשהוא הסכים לעשות את הצעד שכל כך לא האמין בו, אז ורק אז, זכה לגלות כי בנו האהוב נותר בחיים וחייו השתנו מן הקצה אל הקצה.

הרבה אנשים היו יכולים להפוך למאושרים לו רק היו מסכימים לבחון אופציות נוספות, אילו רק היו מוכנים לסגל לעצמם "פניית פרסה", במובן ויתור או אמירת "אני מצטער". מערכות היחסים שלנו יכולות לקבל פנים חדשות אם רק נלמד להיות קצת יותר גמישים, מתחשבים, סלחנים. אם רק נשכח מן השגיאות של האחר, נתמקד בנקודות החיוביות שבו ונשאף באמת להתחיל דף חדש.

שינוי בגישתנו ובהתנהגותנו, במערכת האמונות הבלתי מתפשרת שלנו, בתכונות הלא רצויות שלנו ובעקשנות שלנו, יביאו ברכה, בריאות, שמחה ושלום לנו כפרט ולעם ישראל ככלל.

הבה נעשה בכל יום פניית פרסה קטנה ונבדוק אם בכל זאת יש מקום שנוכל לחזור עליו בתשובה. כך נציל את מערכות היחסים שלנו, נבטל את הגזירות מעל עם ישראל ונוריד את כל השפע שה' רוצה להרעיף עלינו. אמן!