אפרת ברזל: מי אמר שאסור לכם לבכות?!

"מה את מחפשת?", שאלתי אותה, כאילו שאני שנים מתמצאת בעולם השידוכים. רציתי לעזור. גם אם לא לעזור במציאת השידוך עצמו, כי בחיים לא זכיתי לעשות שידוך, אז לפחות לעזור בחיפוש.

חיפוש נכון.

חיפוש נכון, או חיפוש שמשתנה לפי דופק המחפש ויכולתו האישיותית המתפתחת, יש בהם פקטור מקדם חופה.

אל תמהרי לזלזל בעצמך, אמרתי לי, לא עליך המלאכה לגמור.

בכל זאת, את מכירה דבר או שניים בתחום, ארבעה ילדים חיתנת בשידוכים יש לך כבר קילומטראז'.

חזרתי לעצמי, וממני אליה, ושאלתי אותה שוב, "מה את מחפשת?".

והקשבתי.

מבטיחה שהקשבתי.

אבל הקשבתי גם תוך כדי גם אלי.

"אל תהיי גיבורה בלשאול שאלות את האחרים", אמרתי לי, "מבלי לשאול גם את עצמך". אל תשאלי אותה מה היא מחפשת בשידוך, לפני שתשאלי גם את עצמך, "מה את חיפשת כשאת היית במצב הזה, האם את בכלל זוכרת?".

שזה באמת רגע של פניה אל הבוגרות שביננו, הוותיקות בעסק, האימהות והסבתות, לשאול את עצמנו בבואנו לדון עם הדור הבא, זה שמחפש, זה שעומד לפני שידוכים ובמהלכם,

הזדמנות לשאול את עצמנו, לפני המלצות היוצאות מאיתנו החוצה, מה אנחנו חיפשנו בגיל שלהם, טרום הקמת משפחה, וגם להמשיך לשאול את עצמנו היום, האם קיבלנו.

עזבו עכשיו את התשובה. אין צורך לענות. אנחנו כעת בשלב השאלות.

"מה את מחפשת?".

ואז היא ענתה.

"שישב וילמד, שיהיה לעניין, חכם, גבוה, השקפה נכונה", זה היה לה חשוב. "שיסכים לגור בבית שמש, ליד ההורים שלי". היו שם עוד כמה דרישות, ואז תוספת שנחנקה לה בגרון, היא לפתע הוסיפה, "שיהיה איש רגיש", ובלעה רוק בגרוגרת.

"רגיש?", חייכתי,

והיא חייכה עוד יותר. היתה לה מבוכה בשל הבקשה הזאת שלה.

ושאלתי אותה: "למה?", לא למה היא נבוכה, אלא למה זה חשוב לה, החלק של הרגיש.

כאילו שאני לא יודעת למה זה חשוב. בינינו, זה הכי חשוב. אבל שאלתי "למה" כדי שהיא תצטרך להתאמת עם התשובה של עצמה, שוב.

והיא ענתה,

"כי אני רוצה לדעת שאני יכולה לספר למי שאני מתחתנת איתו מה אני מרגישה, וכי אני רוצה לשתף במה שקורה לי, וכי כל החיים לא הרגשתי שמקשיבים לי במיוחד, אז לפחות אחרי החתונה, שכן".

"איך תבדקי שהוא כזה?", שאלתי אותה, והחמאתי לה על הדרישה שלה הזו, מבחור. "זו דרישה חשובה בעיני", אמרתי לה, "לא רק לעכשיו, אלא גם בהמשך, להצלחת חינוך ילדים, ואפילו לשמירה על אהבה לתורה, לימוד, וקיום מצוות שיהיו בעזרת ה' בבית שלכם".

והסברתי לה שחתנים, בעומק של העומק, מתחת לחליפה, אינם פחות רגישים מכלות. ושסתם חספוס של יום יום, פוזה, משאית, מכונית וכל מיני דברים שחסמו שם את דיונות החול בכף של הטרקטור, גרמו לזה, שאנשים חושבים שהם צריכים לאטום את עצמם עם מלט בחורים. ושנקבים  נקבים, חלולים חלולים, היא ברכה שאפשר לחשוב עליה לא רק בגוף, אלא גם בחוכמת הנפש, כי אם יסתמו יותר מדי חלולים רגשיים באדם, הוא לא יוכל להתקיים ביחד, בשיחה, בדמעה משותפת, בתחושת נחת יהודית, אפילו שעה אחת.

הסברתי לה שהדרישה הזו בונה בית של קשר יהודי אמיתי.

ואז סיפרתי לה את הסיפור הבא, שתעשו איתו מה שאתם רוצים. אני כבר עשיתי.

זו היתה חופה של אחד הבנים שלי. באחת ההקפות סביב החתן שילדתי, יחד עם הכלה ואמה, ראיתי בזווית של העין שלי בן אחר שלי, צעיר יותר, עומד בקהל ובוכה. מהתרגשות.

החתונה הסתיימה, ואולי בסעודת שבע הברכות השלישית, הוא פנה אלי או אני אליו, ושאלתי אותו: "ראיתי שהתרגשת בחופה".

"כן", הוא ענה, "אח שלי מתחתן. זה עשה לי לבכות מהתרגשות".

ואז הוא המשיך ואמר, "אבל"...

"אבל מה?", שאלתי אותו.

"אבל זה לא מקובל אצל בחורי הישיבה כמוני. בחור ישיבה לא בוכה, בטח לא מדברים כאלה".

תפסתי אותו בשתי הידיים שלי בשתי הכתפיים שלו, בול מול, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו: "אתה ילד שלי, תקשיב לי עכשיו טוב טוב.

"אתה וכל החברים שלך, מהישיבה המצוינת שלכם, תפסיקו עם זה כבר. תפסיקו להיות קשוחים כאלה, גיבורים כאלה, גדולים כאלה. לבחור יהודי מותר לבכות, מותר להתרגש. מי מכר לכם את הלוקש של הדיסק הקשיח הזה. תנו לכם להיות רכים, בכלל תדעו, קחו טיפ, זה מה שאנחנו הבנות, הכי צריכות".

שנים עברו. נראה לי, משום מה נראה לי, שהוא ממש הקשיב.