ידידיה מאיר עם תום ה"שלושים": כמה סיפורים מחייו של הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל

1.  שלושים יום מלאו בשבוע שעבר לפטירתו של הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל. על המצבה הפשוטה שהוקמה כתבו בני משפחתו כך: "יגע ועמל בתורה וביראה מנעוריו עד יומו האחרון. העמיד תלמידים לאלפים בישיבה הקדושה למעלה משבעים שנה, ומסר נפשו להנחותה בדרך האמת. מופלא בענוותנותו ובנועם מידותיו, שקד בעמל נפשו על תקנת חברו, ונהנו ממנו עצה ותושייה. זיכה את הרבים ולימד דעת בדרכי חיזוק והתעוררות לתורה, ליראה, ללימוד המוסר ולמידות טובות".

כפי שנחקק על המצבה, מורשת הרב אדלשטיין היא לימוד מוסר. הוא קרא, שוב ושוב, לכל אחד לקבוע לו זמן ללימוד בספר מוסר. "בדקתי את זה", אמר הרב בן המאה, "ונוכחתי לראות שאי אפשר להצליח בשום עניין בלי לימוד המוסר". ובאותה נשימה הוא הדגיש שזה צריך להיות ספר שמעניין את הלומד בו, שמדבר אליו. אחרת זה לא ישפיע.

אני מצאתי לעצמי ספר כזה להשבוע: "הקברניט – עובדות והנהגות מדרכו והליכותיו בקודש פנימה של הרב גרשון אדלשטיין" (הוצאת יפה נוף).

כן, עוד לפני שמלאו השלושים, ראה אור ספר חדש עליו. לא מדובר בביוגרפיה מקיפה. אני מחכה ליום שתצא כזו. אבל כן מדובר בספר מקסים, עם תמונות מרגשות שצילם לאורך השנים שוקי לרר ועם סיפורים קצרים משנות חייו הארוכות של הרב.

2. בכל עמוד שפתחתי, ממש בכל סיפור, מצאתי רגישות, תשומת לב לפרטים קטנים, אהבה לתורה, אהבה לתלמידים, חיבור לעם ישראל כולו. הנה כמה טעימות: "היה זה בזמן מלחמת המפרץ. אזעקה מייללת נשמעה היטב ברחובות העיר בני ברק. בדיוק ברגעים אלה היה מרן ראש הישיבה בדרכו לביתו. הוא נכנס מיד כנדרש לאחד מחדרי המדרגות הקרובים, ושהה שם, מחכה לצפירת הרגעה. יהודי נוסף שנקלע לחדר המדרגות מיהר לעלות קומה ולבקש מאחד השכנים כיסא עבור ראש הישיבה. 'בבקשה', אמר ביראת כבוד, וקירב את הכיסא לראש הישיבה. אך הרב מסרב לשבת. 'מדוע לא?' מפציר היהודי, אך ראש הישיבה אינו מתיישב. 'אולי ראש הישיבה חושש שיש בריפוד שעטנז?', הוא מנסה. ותשובתו של ר' גרשון מפתיעה: 'אינך רואה שיש לכיסא שתי ידיות? איך אשב בשעה כזו על כיסא מלכותי, כשכלל ישראל נתונים בעת צרה ופחד?'".

3. בספר יש גם קטעים במסגרת ובהם עצות והדרכות לחיים תחת הכותרת "ללכת בדרכיו". באחד מהם מצאתי את המשפט שהייתה לי הזכות לשמוע גם מאחיו, הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון, ואף לצטט אותו בספר עליו, "סולם יעקב". לא ידעתי שגם האח הגדול נהג להשתמש בו. זהו פתגם שאמא שלהם נהגה לומר להם בילדותם, והם חיו כך וגם חינכו לאורו: "אם אינך מצליח לדון מישהו לכף זכות, תדון אותו לכף שטות...".

ועוד טיפ קטן לחיים, הפעם לאנשי חינוך, ממי שעסק בחינוך למעלה משבעים שנה: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – אי אפשר לקרב לתורה אף תלמיד לפני שאוהבים אותו באמת. ועל כן מה שמוטל על המחנך בראש ובראשונה זה לאהוב את תלמידיו".

4. ואהבה ורגישות לתלמידים מתחילות עוד לפני שהם מגיעים לגיל חינוך. כמו כל גדול בתורה, גם אל ר' גרשון אדלשטיין הגיעו מדי יום ילדי חלאקה. "בשערי הבית הגדול ברחוב ראב"ד מגיע ובא אברך נרגש ועימו בנו שזה עתה מלאו לו שלוש שנים. מטרת בואו שהרב יגזור מעט משערותיו ויאציל עליו מברכותיו שיעלה ויגדל. ראש הישיבה נוטל את המספריים בידיו, אבל בטרם גוזר הוא שואל שתי שאלות: 'האם הילד יודע שעומדים לגזור לו את השיער?'. האב משיב בחיוב. אבל ראש הישיבה עדיין מתעכב: 'האם המצלמה מוכנה?'". רק אחרי שבירר את שני העניינים האלה - שהילד לא ייבהל פתאום מהמספריים, ושתהיה לו ולהוריו מזכרת מהרגע המרגש – הוא גוזר את השיער, וכמובן מברך את הילד.

5. ולסיום, סיפור שמתחיל בעניין טכני: שינוי שעות קבלת הקהל בביתו. במשך תקופה ארוכה הרב קיבל את הבאים לשאול ולהתייעץ בשעות הצהריים המוקדמות, לפתע הוא ביקש לדחות את זמני קבלת הקהל לשעות אחרי הצהריים המאוחרות. למה? "אחד מבני הבית ביקש להבין את השינוי בסדר היום המדוקדק. הוא ניגש לראש הישיבה לשמוע מפיו מה גרם לשינוי. התשובה הפתיעה אותו: רבנו ראש הישיבה משכים קום בבוקר ולומד עד אחר חצות הלילה, ולכך זקוק הוא לשנת צהריים קצרה. אך קבלת הקהל שהתקיימה בצהריים טרדה את מנוחתו: 'איך אפשר להירדם אחרי שאתה שומע על צרות ובעיות של יהודים?', ענה ראש הישיבה בפשטות".

הטור פורסם בעיתון "בשבע".