חברים, נכשלתי. אבל יש לי משהו להגיד על זה

חוסר האמון שרכשה כלפי מירה בלט לעין.

לא משהו אישי, כפי שהיא אמרה. היא פשוט לא מאמינה בכל השטויות האלה של "מטפלים" או "יועצים". ויש לה ניסיון.

מה זה ניסיון? הם היו כבר אצל חמישה אנשים לפחות. ההוא אמר להם לעשות ככה, זה אמר להם שהם "חייבים" לשנות את ה"ככה" האחר, וכולם לא הבינו כלום.

"אז למה את פה?", שאלתי.

היא בהתה בי בהפתעה. לזה היא לא ציפתה.

בדרך כלל האנשים שהם הלכו אליהם, התחילו מיד לשכנע אותה מדוע יש להם היכולת לעזור. אותם אנשים הורו לה הוראות שונות, שככל הנראה לא עברו בירושה ממשה רבנו.

בעולם המקצוע אין כל כך הוראות למטופל, המטרה היא יותר להקשיב ולשאול.

טיפול מקצועי מחייב סקרנות של המטפל במה שקורה לנגד עיניו, ללא מעורבות אישית או דחיפה לכיוון של "תמשיכו להגיע אלי".

"זה אבנר לוחץ", היא אמרה בסוף. "כן", הוא הסכים, "אין ברירה, אנחנו חייבים ללכת לייעוץ, ושמענו עליך שאתה בסדר". אבנר בחור לעניין. הוא לא פומפוזי ולא מתחנף. "בסדר" זו מחמאה מקובלת עלי, שאני שמח לשמוע. לא צריך להיות יותר מזה, לדעתי. "אמרתי לה שאני לא יכול להמשיך ככה, וסחבתי אותה אליך מהאזניים". פה הוא כבר קצת חטא בהגזמה, אבל הוא התכוון להצהיר על המחויבות הגבוהה שלו לטיפול, לעומת זו שלה.

והתחלנו לדבר.

מירה, כבר במשפט הראשון, זיהתה הקשבה, ואט אט נפתחה לרעיון שבאמת אפשר לדבר עם מישהו בלי לקבל ביקורת מידית על האופי שלה או על הרצונות והצרכים שלה.

אבנר, לעומתה, בכל פעם שפניתי אליו לשמוע על תחושותיו או רצונותיו, הסיט את השיחה כדי שנדבר עליה, ומה לא בסדר בהתנהגות שלה ובאיך שהיא רואה את הדברים.

הייתי צריך ממש לעמוד על שלי מולו כדי להחזיר את הנושא אליו ואל תחושותיו, ושיוכל סופסוף לנסח משהו אמיתי מהלב כלפי עצמו, מבלי שננזוף בה.

עד כמה שהבהרתי במילים שלגיטימי לחשוב מה שרוצים, ואפשר לרצות לחשוב הכל, הגישה שלי כלפיו בפועל נצמדה יותר מידי ל"מה צריך להיות", קרי, שכל אחד ידבר על עצמו ועל תחושותיו, וננסה להגיע לנוסחה מתאימה עבור שניהם – זאת במקום לשחרר שליטה שלי וקיטור שלו באמת, ו"לזרום" קצת יותר  עם נושאי השיחה שכואבים לו, קרי, מירה ומירה ומירה.

כן, הוא חש שאני חוסם אותו.

יותר מזה, הוא הבין לפתע שאולי יש בו גם שמץ מן ההשפעה על המצב המתוח שלהם, ודרך ההתבטאות שלו ועיסוק היתר שלו בלפסול את תכונותיה ומחשבותיה של אשתו, הוא גורם למעגל הלא מרוצה הזה של שניהם.

וזהו.

כאן נעצר הסיפור.

כי אבנר הלהוט לטיפול, זה שמושך באוזניים את מירה הלא מאמינה במטפלים, הודיע לי חגיגית לאחר קומץ מועט של מפגשים שהוא לא רואה לאן זה מתקדם, והוא רוצה לחפש מטפל אחר. מירה, לעומתו, היתה מאוכזבת מכך, ואמרה שסוף סוף היא קיבלה הקשבה, פעם ראשונה בחייה, והיא מרגישה שהם מדברים כאן על הדברים בצורה אמיתית ומועילה ממש.

ניסיתי לשאול אותם איך זה עובד ביניהם בקבלת ההחלטות. האם תמיד הוא זה שמחליט עבורה, או שיש לה מקום גם להביע את עמדתה? אבל גם לי כבר לא היה מקום עבור זה.

אז למה אני מספר את זה?

כולנו מורכבים מכמה אספקטים שונים, ונכנסים לתפקידים שונים במהלך יום שגרתי. לעיתים אנחנו מקשיבים, ולעיתים מחפשים הבנה והקשבה מהאחרים.

אז לתפקיד המקשיב שבכם, תלמדו מהטעות שלי, ואל תיצמדו יותר מידי לחינוך האדם השני כיצד הוא צריך לפרוק את רגשותיו. פשוט תקשיבו לו. גם אם הוא מביא אל השיחה רק תכנים שלא יעזרו לו ולאף אחד, ואפילו יזיקו. כי הנזק הגדול יותר יהיה איבוד האמון שלו בכם.

ולתפקיד הפורק שלכם, אני רוצה לומר, שכאשר אתם מרגישים שבמהלך השיחה או פריקת הרגשות אתם מבינים מכל מיני סיבות (כמו למשל אם זה שמולכם נותן מקום של כבוד גם לתחושות של הצד השני ומנסה להציב מולכם מראה) שעליכם לעשות חשבון הנפש ואולי לנסות לראות את התמונה קצת אחרת, תדעו שעומד מולכם מישהו שבאמת מעוניין בטובתכם. אבל שימו לב שהוא גם באמת מקשיב לכם ומבין אתכם. לפני הכל.

אה, ועוד משהו. לעולם אל תלכו לאנשים שמנחיתים עליכם הוראות מעשיות כמו "אתה חייב לפנות לה זמן איכות / את חייבת להכין לו ארוחת צהריים / תעברו דירה / החלטות על צבע הספות בסלון שייכות לה" ועוד כהנה וכהנה. זה אף פעם לא עובד.

בהצלחה!

פינחס הירש הוא יועץ זוגי N.F.C.