י"ז בתמוז ופרשת פנחס: כשבטל קרבן התמיד – הובקעה ירושלים

הבה נצעד מסוף הפרשה אל תחילתה.

בסוף פרשת פנחס נמסרו בתורה קרבנות הימים המיוחדים, שבת ומועדים בהם מקריבים 'קרבנות מוסף', אשר על שמם נקראת התפילה השניה בשבת 'מוסף'. שורש המילה מלשון תוספת – קרבן המוסף הינו תוספת על התמיד ולכן נאמר בהזכרתו בתורה ובתפילה 'על עולת התמיד ומנחתה' הוא מצטרף כתוספת והשלמה לקרבן התמיד אותו מקריבים פעמיים ביום בכל ימות השנה.

הוה אומר: הקרבן העיקרי הוא ה'תמיד' הקבוע והיומיומי ועליו מוסיפים בהתאם, ליום השבת והמועד, קרבנות נוספים.

בחשיבות של קרבן התמיד נזכרנו גם ביום תענית שבעה עשר בתמוז – שאחת הסיבות לקביעתו היא ביטול קרבן התמיד עוד בטרם נחרב בית המקדש (אודות השאלה אם מדובר בבית ראשון או שני דעת רש"י סוף מסכת תענית כי מדובר בבית שני לעומת זאת דעת הרמב"ם כי מדובר בבית ראשון).

אנשי ירושלים הבינו כי קיומם תלוי בהמשך הקרבת התמיד ולשם כך גם בתקופה קשה בזמן המצור - שלשלו קופות של דינרי זהב מעבר לחומה כדי לקבל כבשים להקרבה. כשמהצד השני יעצו למלך שצר על ירושלים 'כל זמן שיש להם את העבודה אי אתה נוצחן', הופסקה האספקה ובטל התמיד.

כך הם דברי תלמוד ירושלמי במסכת תענית פרק ד' הלכה ה': "ואמר רבי לוי, אף בימי מלכות הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני גדיים. ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב, והעלו להם שני חזירים... באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית".

הפרץ והרצף

הרעיון של חשיבות התמיד והיותו הבסיס לכל הקרבנות מסמל את העבודה הקבועה התמידית וה'מונוטונית' כביכול, בעוד ה'מוסף' מסמל הארה מיוחדת המגיעה בשבת ויום טוב. כאן התורה מלמדת אותנו שהבסיס הוא העבודה הקבועה והסדורה, היא זו שחודרת, היא זו שמעמידה את האדם על מתכונתו, מעבר לכך - מה טוב שיש תוספת, יש הארה מאיזו חויה רוחנית, מזמן מסוגל ומקודש, משבת ויום טוב או מאיזו התרגשות מזדמנת, אבל זו התוספת על גבי העיקר!

ישנם שמחפשים ריגושים בעבודת ה', זה לגיטימי כל עוד זוהי תוספת על העיקר. כאשר לא מזניחים את המצוות המעשיות ואת העבודה השגרתית.

וכך אמר פעם איש חכם: 'האדם אינו נמדד בפרץ מעשים גדולים אלא ברצף מעשים קטנים'... המעלה של התמידיות היא גם בכך שאיננה התלהבות ספונטנית פורצת וחולפת, וגם בכך שיש לה את הכח העוצמתי של הרצף.

פנחס הקנאי וקרבן התמיד

הרעיון דלעיל מחזיר אותנו לפתיחת הפרשה העוסקת בשכרו וציונו לשבח של פנחס על קנאותו.

הקנאות יכולה להגיע מפרץ רגשות ספונטאני, מתגובה אימפולסיבית, ובמקרה כזה גם אם היא צודקת - איננה זכאית לצל"ש.

ניתן להבין כי הביקורת על פנחס התייחסה לפן הזה. וכך אמרו המבקרים – כמופיע ברש"י - הרי אבי אמו (יתרו) פיטם עגלים לעבודה זרה והוא יהרוג בקנאותו נשיא שבט בישראל?

מהי ההדגשה 'פיטם עגלים לעבודה זרה', מדוע לא מספיק לציין את העובדה שהיה עובד עבודה זרה?

יתכן שהכונה לציין שההתלהבות היתירה שהוא מגלה במעשה הקנאות איננה מגיעה מקנאת האמת אלא מנטיה להתרגשות ולהיסחפות... הסבא לא הסתפק בעבודה זרה, הוא היה 'פרומער' (אדוק, קיצוני) בעבודה זרה שלו... הוא היה 'מתלהבן'.

אולם על כך באה התשובה שפינחס הוא צאצא של יוסף שלחם ביצרו וכלשון חז"ל 'פטפט ביצרו' הנטיות הטבעיות לא גררו אותו, הוא הצליח לזלזל בהן... אם כך הקנאות שלו שכלתנית והרגשות הנלוים אליה נובעים מקנאת האמת...

יהושע בן נון כיורש משה

בנושא נוסף בפרשה ניתן לראות את המוטיב הזה. משה עומד להסתלק מן העולם והוא מבקש לבחור לו ממשיך - 'איש על העדה', הקדוש ברוך הוא בוחר ביהושע בן נון תלמידו. מתוך דברי חז"ל ניתן להבין שהוא לא היה בחיר התלמידים אבל הוא הצטיין בהתמדה ובעקביות יתירה, 'יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל' והוא הצטיין גם בהתמסרות לזוטות היומיומיות.

יהושע היה מסדר את הספסלים בבית המדרש, אולי לכבוד התורה, אולי כדי שלא יאבד זמן, אבל הוא לא חיפש לעצמו תפקידים בכירים או מרגשים, הוא עסק בקטנות כביכול, בעקביות ובהתמדה הראויה לציון, 'לא ימיש מתוך האהל...' ולפיכך הוא זכה!