"הוא הגיע כמו אור": הסיפור המרגש על דוד יהודה יצחק הי"ד

הסיפורים המרגשים על לוחם אגוז, רב-סמל דוד יצחק יהודה הי"ד, שנהרג בקרב בג'נין – ממשיכים להציף את הרשת. אחד מהם הועלה על ידי אורה, אמו של דוד, שהיה חניך של דוד יצחק. להלן הפוסט המלא, בו סיפרה האם בכאב על הקשר המיוחד שנרקם בין השניים ועל האבידה הגדולה עם מותו של הלוחם.

"הוא הגיע כמו אור. ככה בהתנדבות. להציל נפש אחת בעם ישראל"

"כולם מעלים תמונות שלך... ובשבילנו היית רק שלנו. נכנסת ללב. ואני מנסה לנשום רגע ולנסות לתת מילים למה שהיית עבורנו ובעיקר עבור הבן שלי.

כל היום כמו גוש בגרון. הלב כבד כמו גוש עופרת. לא מצליחה לנשום, לקלוט...

וזה כואב לי כמו מיליון סכינים והכי כואב לי על הילד שלי. שאיבד את החונך שלו. שהפך אותו לאח קטן. שהחזיר לו את האמון בעצמו.

יש להם את אותו שם... לשניהם קוראים דוד.

ובמהלך כל היום השחור הזה.. דוד שלי שואל על דוד שלו: אמא, אני רוצה לראות אותו. אמא, זה לא יכול להיות. אולי תתקשרי אליו לבדוק. אבל הוא היה פה לפני שבועיים. אמא, בבקשה תגידי לי שזה לא הוא...

עד אחת בצהריים לא הצלחתי למצוא מילים לספר לבני דוד על נפילתו של דוד יצחק.

גלגלתי היום בראש את ההיכרות שלנו... הראש לא מפסיק לשחזר. כשדוד, הבן המתוק שלי, היה בגן חובה הוא לא הצליח להסתדר במסגרת. בכללי העולם הזה היה צפוף לו... יום אחרי יום התקשרו אליי מהגן שאקח אותו הביתה. לא הצליחו להחזיק אותו בגן. ואני לא הצלחתי בבית. בבית הוא היה מתפוצץ. ובועט. וזורק. ולא ידעתי איך לעזור לבן המתוק שלי. העולם לא הצליח להכיל אותו. חיפשתי מישהו שיוכל להיות איתו קצת. ואיכשהו הגעתי לדוד יצחק.

סיפרתי לו קצת על הבן שלי. והוא אמר לי 'אני רוצה לבוא אליו קבוע. בין הסדרי לימוד במכינה. אני זוכרת שבפעם השנייה שהוא הגיע הבן שלי השתולל ואמר לו 'לא רוצה אותך. לך מפה'. הרגשתי שהוא רוצה להקדים ולפוצץ הכל לפני ששוב יתייאשו ממנו או ינטשו איתו. כאילו להגן על עצמו.

ודוד, החונך המתוק הזה, לא התרגש ואמר לו 'גם אם אצטרך כל פעם לשבת בספה ולא תתייחס אליי – אני אמשיך לבוא'.

והוא המשיך לבוא. וסלל מסילות ללב הרך של דוד הבן שלי. הוא הגיע כל פעם. לא הפסיק. לא התייאש.

הוא היה משחק איתו. משחקים שאהב. חיפש איתו באדמה כסף כי זה מה שדוד רצה. הלך איתו פעם אחרי פעם למעיין. הכינו טונה מעושנת. טיולים. אפילו לירושלים לקח אותו. לקיר טיפוס. ושלוש שנים מאז, דוד שלי כל פעם מספר על הגלידה שהוא קנה לו שם שהוא לא הצליח לסיים. שנה של אהבה עצומה. ואז גם תוך כדי צבא זכינו לעוד ביקורים כל פעם שיכל והזדמן לו.

מה שהוא נתן לדוד שלי אין לי איך להחזיר. וגם אין לי מילים שיתארו. הוא השיב לו את האמון בעצמו. היה לו לחבר כשלא היו לו כל כך חברים. נטע בו תחושת שייכות. הוא אהב אותו, ודוד שלי השיב לו אהבה.

בתקופה שלא היו לי כלים בשבילו. כשהתמודדתי בעצמי עם תקופה מאתגרת אחרי לידה. החונך הזה הגיע כמו אור. ככה בהתנדבות כדי לעשות טוב בעולם. להציל נפש אחת בעם ישראל.

לפני כמה שבועות דוד החונך כתב לי שהוא רוצה לקפוץ לביקור. אמרתי לבן שלי שיש הפתעה. והוא חפר לי 'מי? מי? מי? דוד????'. כשאמרתי לו כן, הוא קפץ ורץ בבית בהתרגשות כמה דקות...

והוא הגיע. וזו הייתה הפעם האחרונה. ולמרות שהוא לא היה בנאדם של צילומים, ביקשתי ממנו תמונה עם דוד שלי. כי הוא מתגעגע אליך כל הזמן.

הוא היה נותן בכזה שקט עוצמתי. את כל הלב. הוא ראה את הבן שלי כמו שאף אחד אף פעם לא ראה אותו לפניו. הוא נתן לו ים של אהבה. סתם ככה.

מעולם לא פגשתי מישהו כזה טהור וטוב ומיוחד כל כך. כל כך אהבנו את הבחור המתוק הזה. בשביל דוד שלי, דוד החונך תמיד יהיה אח גדול.

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. אנחנו מבטיחים שבחיים ולעולם לא נשכח אותך".