סיון רהב מאיר: הצב מדובאי לא היה מסירות הנפש היחידה

1. מדריכה ב"בני עקיבא" סיפרה לי שלקראת שבת היא צילמה את המילים האלה, כדי ללמוד ביחד עם החניכים שלה בפעולה. אולי בסיומו של עוד שבוע סוער ראוי להושיב את כולנו לפעולה כזו, לקחת נשימה וללמוד ביחד. אלה המילים שכתב לעצמו דוד יצחק יהודה הי"ד, לוחם אגוז שנהרג בג'נין.

המתנחלים צוירו בשבועות האחרונות כאויבים מרים לעצם קיומה של ישראל. בפורעי חוק צריך לטפל ביד חזקה כמובן, אבל האם זכרנו בכלל שבעיקר על דוד יצחק יהודה מהיישוב בית אל אנחנו מדברים, כשמסבירים שיש פה "כשל חינוכי" ו"אנרכיזם"? הרב יאיר גזבר, ראש הישיבה שבה למד דוד, אמר השבוע שהציבור שלו מרגיש לעתים כמו יוסף. הוא אוהב ורוצה בקשר עם אחיו, והם זורקים אותו לבור.

אז הנה מה שבחור צעיר, שכולו התנדבות ותרומה, כתב לעצמו בכתב ידו:"תהיה טוב, פשוט טוב, בלי רעש וצלצולים, בלי לבלבל את המוח, פשוט להיות טוב. אל תפסיק לחשוב על התכלית.

לטייל זה מצוין, גם כשאתה לבד, יש לך הרבה זמן לחשוב... תזכור שעוד מעט אתה כבר לא פה, אז תאזור אומץ... תהיה איכותי! איכותי!  אל תחפש פוזות, שטויות והנאות, תהיה טוב בכל!

אל תהיה סמרטוט, תהיה עם עמוד שדרה. אל תתבייש לעשות מה שצריך כדי להשיג את המטרה, כדי להיות טוב, כדי להיטיב... שוב, בלי פוזות, בלי בלבולים, פשוט לעשות.

ככל שתחשוב יותר, בכללי לחשוב על החיים, וגם לפני כל דבר שתעשה, ככה אתה תעשה טוב יותר, ופחות תעשה דברים שאתה לא רוצה... כמובן שצריך גם את הרצון ברגע האמת, אבל החשיבה שלפני משפיעה".

בהלוויה אמר שכנו ליישוב, שי אלון, ראש מועצת בית אל: "דוד, תדע שאנחנו מרגישים שחיית בדיוק לפי מה שכתבת".

2. זה פרק שעוד לא סופר מספיק בהיסטוריה שלנו: מה קדם להישג המדיני הדרמטי של התקופה, הסכמי אברהם?

אנה עמיר, ילידת רוסיה, עובדת היום בחברת אדריכלות. השבוע היא פנתה אלי בעקבות תמונה שפרסמתי בביקורי בדובאי, והוסיפה פרטים מרתקים. בתמונה ראו צב מעיסת נייר, קישוט בביתם של לירון זסלנסקי ואוהד חורסנקי. לירון היא הקונסולית הכללית בדובאי, אוהד הוא סגן השגריר באבו דאבי, אבל שני בני הזוג פעלו שם מטעם ישראל עוד לפני ההסכמים הרשמיים.

בתוך הצב, הם סיפרו לי, מסתתר קלף של מזוזה. כשבאמירויות פעלה נציגות חשאית, כשאסור היה להציב מזוזה על פתח הבית שלהם, הם שמו בסלון את הצב, כתזכורת.

אנה עמיר זיהתה את הצב. היא זו שהכינה אותו. לפני 13 שנה בן זוגה סיים קורס קציני ביטחון במשרד החוץ ואז ביקשו לשלוח את שניהם לנציגות סודית, שמוקמת במדינה שאין לישראל יחסים דיפלומטיים איתה. כך הגיעו לבחריין. הם בנו זהות שאינה יהודית או ישראלית, ויצאו לדרך. "היינו חלק ממשהו גדול, היום אני גאה להגיד שלא סיכנו את עצמנו לחינם. רקמנו במדינות המפרץ יחסים עדינים שהיו מבוססים על אמון".

הם חיו שם בדריכות תמידית. "בלי עברית, ברמה שגזרנו את הפתקיות בעברית מהבגדים שלנו. בכל פעם שהגענו לארץ לביקור הרגשנו שחרור מטורף. אבל כשאתה מחויב לנהל אורח חיים אחר, אתה חושב באופן יצירתי איך לשמור על הזהות האמיתית שלך. הצוות הפך למשפחה אחת, עם ארוחות שבת וחג ביחד, עם שפת קודים שבה יכולנו להשתמש גם בחוץ, כשהעברית אסורה. חנוכיות היו אסורות כמובן, אז אלתרנו חנוכייה מנרות יום הולדת פשוטים. קנינו דונאטס במקום סופגניות והתאספנו באחד הבתים להדלקת נרות חנוכה בשקט בשקט, שאף שכן לא יישמע אותנו חלילה".

בערב פסח היא נתקלה בחבילת מצות ברשת "קרפור". "עד היום אני לא שוכחת את ההתלהבות שהציפה אותי, ויחד איתה את הפחד. ואם הקופאי ישים לב ויחשוד בי? נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי שזה רק עוד מוצר, וכך המצות הגיעו בסוף לשולחן החג".

וכאן מגיע סיפור הצב. "בפברואר 2011, באביב הערבי, הכול השתנה. הפגנות אלימות, עשן של גז מדמיע, היינו נצורים בבתים. משרד החוץ הודיע על פינוי הנשים לארץ. הגברים נשארו לשמור על הנציגות. נסעתי לארץ, כולי דאגה, וחשבתי איך אני יכולה בכל זאת להביא מזוזה לכל בית של נציגים שלנו שם. רכשתי קלפי מזוזה ועטפתי אותם בניילון כדי שלא יינזקו. בעזרת עיסת נייר, דבק וצבעים יצרתי חמש יצירות: צב, אגס, שתי ציפורים ורימון. בתוך כל יצירה החבאתי קלף מזוזה. על אחת היצירות העתקתי את התווים של ירושלים של זהב. אם אסור לכתוב ירושלים, לפחות נרמוז אליה בכמה צלילים. מזוזת הצב הוענקה לאוהד ולירון, ועכשיו הם סוגרים מעגל והם נציגים רשמיים שם".

חשבתי שסיפורים כאלה נגמרו בתקופת הקומוניזם. מתי שמענו על מסירות נפש על חנוכייה ומזוזה? היום מזוזות וכיפות ודגלי ישראל מוצגים באמירויות בגלוי. מעניין אם ממש עכשיו יש נציגים סמויים כאלה שלנו, במקומות אחרים, במצב דומה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".