אפרת ברזל: הדברים שאנשים אומרים על ערש דווי

מאנשים חולים אפשר ללמוד בריאות. לא משנה בני כמה הם.

בדיוק מאותו העיקרון שחז"ל מסבירים לנו שמאנשים זקנים אפשר לקנות חכמה.

אולי זה קשור לאישה החולה והזקנה שפגשתי השבוע אחרי הרבה שנים שלא ראיתי אותה, ברעננה, בסיום מופע סוף שנה של החוג של הנכדה שלי. היא עשתה בי משהו, בלי שהיא התכוונה, ובלי שדיברנו על זה בשיחתינו הקצרה. "שלום שלום", אמרתי לה, היא חייכה אלי בחזרה והכתה בי בפטיש "הלם השנים". מרוב שבשנייה הראשונה לא זיהיתי אותה, אמא'לה, היא גרמה לי להמשיך את השבוע עם שאלות כמו,

האם כולנו ככה נראים?

מה זה הלובן הזה?

הקמטים?

האם רשות הרבים של הפנים שלנו אמורה לחנך אנשים?

האם זקנה שקופצת לביקור ומתכננת להישאר אצל בעליה, משמשת כתוכנית אלוקית, בו זמנית, גם כמערכת חינוכית בלתי פורמלית לשירות האזרח האחר, הצעיר יותר?

תשובה - כן.

האם קמטי הפנים הבלתי נראים על ידי בעליהם אמורים להשפיע טוב על אחרים? התשובה - כן. 

אולי יש כאן אפשרות של חידוד הבנה ל"והדרת פני זקן", כי מה שאני ראיתי בזכות פניה החרושים, דרכה, ולא, לא אמרתי לה על זה מילה, הוא בדיוק מה שקרה לי כשביקרתי את חברתי, יום אחרי, אישה צעירה, חולה, ממנה אני לומדת; בריאות.

אולי כשאומרים לנו שמכל מלמדנו השכלנו זה כולל גם את ההבנה שמכל פנים של אחרים את אל עצמך- מבינה.

את כל זה אני מפזרת כאן בארגז החול על הדף, ועכשיו נתחיל לאסוף: כל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שהלך לעולמו. שנפרד.

בעבר, כתבתי כאן על פרידה שהיתה לי במחלקה האונקולוגית מסבתא שלי. זו שעד סוף ימיה, למרות שגרה עשרות שנים בישראל, לא ידעה עברית וקראה כל חייה "שלוליה" לשלולית, זו שבגרמנית לא הרשתה לעצמה להיות חמימה מספיק. סיפרתי כאן שדקות לפני שהיא נפטרה, במשמרת שלי להיות לידה, הייתי אמנם נערה צעירה, אבל החזקתי לה את היד והיא החזירה לי בלחיצה, היא כבר בקושי יכולה היתה להוציא מפיה מילה, אמרתי לה שניות לפני שהיא הלכה, שאני אוהבת אותה, והיא החזירה לי בלחישה, "גם אני". ויותר לא דיברנו. לעולמים.

אם ניקח את כל האנשים שהצטרכו בעל כורחם לעזוב כאן, מי מוקדם ומי מאוחר: כולם, לפני פרידתם, מבקשים להגיד  לעולם אותו הדבר.

רשימה חלקית: "היו יותר זמן עם המשפחה שלכם", "אל תריבו, לא שווה", 'אם היה לי עוד יום אחד, לאן הייתי רצה בו?'. בטוח לא לעבודה.

"הייתי רצה לחבק את הילדים, הייתי רצה אל השקט של הדברים הפשוטים".

ואין הפתעות. כי כנראה שאנשים על ערש דווי, כאלה שהורדו בעל כורחם מהרכבת, חושבים ומחשבים ומבינים את מה שכולנו, עושי הרעש, הפסים והמריבות, ההתחשבנויות, והקומבינות, שוכחים.

בדיוק כמו שתשאלו תינוק, בתחילת ימיו, "איך אתה רוצה מכאן לגדול? מה התוכניות?".

"מה אתה רוצה לדעת?".

הוא יענה, לו יכול היה להוציא דו"ח, "אני רוצה ללמוד לדבר, אני צריך ללמוד ללכת בשביל להתקדם, למדו אותי בהמשך קרוא וכתוב בבקשה, ממי להיעלב, ממי להתרחק ואל מי להתקרב".

כל המתחילים יבקשו אל חייהם אותם הדברים.

כל הנפרדים – גם.

איש לא איגד אותם בעמותה, ואיש לא עשה מהם רשימה.

 ככה זה בטבע הבריאה.

זה היה בקצוות, ועכשיו ניגש אל האמצע: אז למה אלה שבורא עולם נתן להם בשפע זמן דוחסים בתוכו פעילויות, מחויבויות, אי נעימויות, התנצחויות, תארים, כבוד, לשון  בחוץ שמטפטפת רוק בנשימות של עומס, דרישות, ואירועים, ולא מקשיבים ללחשים של החולים שמבקשים בחכמתם בחזרה את הזמן הנכון כדי להיות בריאים?

ולעשות מה? לחבק יותר את הילדים!

למה הצעירים לא יושבים בשקט ומקשיבים לקמטים של הזקנים?

כי ככה זה כנראה, וכל אחד צריך לגדול בתוך המסקנות של עצמו, לבדו, בבית הספר של החיים, שלו.

בינתיים, מספר הודעות לעילוי חייהם של הנשארים, בחסדי ה': הרימו את הראש מהמסך הזה וחפשו סביבכם פרח.

נו?

אם לא מצאתם, חפשו רהיט, כל רהיט, התבוננו בו וראו, כמה עתיק הוא, וכמה הוא משמש אתכם כבר שנים.

אם לא מצאתם, אל תתייאשו, חפשו רקע לבן, אפילו זה שהאותיות שהקלדתי כתובות עליו באתר, הנה כאן. מאחורי המילים, חפשו אותו, לבן שכזה, בין סימני הפיסוק והנשימות, הנה הוא, מציץ לרגעים.

מה אתם הייתם כותבים עליו לו התבקשתם, מה הייתם כותבים עליו לעת זקנתכם שלכם, זו שתבוא, כשכבר יירעדו לכם הידיים והראיה לא תהיה משהו.

אני כותבת עכשיו על המסך הלבן הזה;  סליחה.

לכל האנשים שמחפשים אותי ואני לא עונה,

רק בגלל שאני אוהבת להיות בגינה עם הנכדים שלי על הנדנדה.

להגיד לכם שאני ממש מצליחה?

לא בטוחה.