שפת ה"אני": על דרכים נכונות ליצור תקשורת עם בן/בת הזוג

אחד המפתחות החשובים ליצירת דיאלוג ענייני ויעיל הוא לדבר בשפת ה'אני'. מה אני רוצה, מה אני מרגיש, מה אני חושב.

כלומר, במקום "אתה לא אחראי, אתה מאחר בלי להודיע מראש, מתי תלמד שיש סביבך עוד אנשים" וכו', עדיף לומר: "כשאתה מאחר, אני מרגישה שזה נובע מכך שאני לא מספיק חשובה לך, וזה גורם לי להיות עצבנית וכאובה".

בואו נצביע על ההבדלים בין המשפטים. בעצם, בשני המקרים מה שהאישה רוצה לומר הוא שקשה לה עם האיחורים של בעלה. ההבדל הוא שבמשפט ראשון יש כל מיני פרשנויות מאשימות ופוגעניות כגון "אתה לא אחראי", "אתה לא מתחשב". משפט כזה הוא גם מעליב, וגם פותח דלת לוויכוחים. הרי סביר להניח שבתגובה הבעל יתחיל להתגונן ולהסביר למה הוא כן אחראי, ושהיא כך וכך וכך... לעומת זאת, המשפט השני הוא מכבד ועדין, ולא נותן מקום לוויכוחים. למשפט כזה הבעל יכול להקשיב ולהפנים.

כבר קרה שאנשים טענו לי שהם מדברים על עצמם וזה לא עובד, וכשביקשתי דוגמא הם אמרו משהו כמו: "אמרתי לאשתי שלי חשוב חינוך הילדים מאוד והיא מזלזלת בזה". מיותר לומר שזה ממש לא עובד ככה... העובדה שהוא אמר "לי" כדי לצאת ידי חובה ומיד המשיך להאשמה ועלבון לא פוטרת אותו.

"אני" אינה מילת קסם – היא גישה, גישה שמדברת עלי ועל הצורך שלי, גישה שיוצאת מנקודת הנחה שלבן או בת הזוג יש אינטרס לעזור לי ולתמוך בי, ושאני פשוט צריך להביע את עצמי כמו שצריך. גישה שנמנעת מלשפוט או לבקר את הזולת – או בכלל מלהתעסק בזולת. כאשר מאמצים את הגישה הזו באמת, אז מגיעה הרווחה.

מסר מתלונן

הנטייה להתלונן טבועה בנו עוד מילדות. תינוקות וילדים קטנים מתלוננים ובוכים כדי לקבל מה שהם רוצים. התרגלנו שצריך להתלונן כדי להסביר למה מגיע לנו.

בזוגיות זה לא עובד ככה. אנחנו לא מסכנים ולא חסרי אונים, ואין סיבה להתלונן. אפשר פשוט לבקש. אלא שאותו מקום ילדותי שבנו אוהב להיות המסכן המקופח, הקורבן... אז נכון שזה נחמד מדי פעם, ושלפעמים נעים לנו להתפנק ולהתמסכן, אבל כאשר עסוקים בשיחה רצינית שנועדה לקדם את הזוגיות – אין לזה מקום, זוהי התנהלות שתוקעת את השיח.

הבעיה היא שהשימוש בטון המסכן והמתלונן הזה הוא לא ניסיון אמיתי להסביר מה מפריע לנו, אלא ניסיון להפעיל מניפולציה – כלומר, ללחוץ על רגשותיהם של בן או בת הזוג כדי שייכנעו ויוותרו. דבר כזה הוא באמת ילדותי, ואין לו מקום בשיח מכבד ורציני של מבוגרים.

מניפולציות מהסוג הזה מאבדות את השפעתן במהירות. אמרה פעם אישה שבעלה ממש אטום, אפילו כשהיא בוכה הוא כבר לא מתרגש. כששאלו אותה – מה פירוש "כבר"? האם בעבר הוא כן היה נלחץ כשהיית בוכה? היא ענתה שכן, והודתה שאחת ממטרות הבכי הייתה באמת להלחיץ אותו. לא שהיא זייפה דמעות, חלילה, אך היא בפרוש קיוותה שאם תבכה הוא ייכנע.

כל זה חבל מאוד. בכי הוא לא כלי להשיג דברים. בכי הוא כלי שנועד לתת לנו שחרור ופורקן מהכאב שאנו חשים. כאשר אנו רוצים להשפיע על הזולת, הדרך היא להעביר מסרים ברורים ולהביע צורך אמיתי. דרכים עוקפות מסוג זה אולי עוזרות פעם או פעמיים, אבל הן לא מועילות לטווח הארוך, משום שכאשר אותו בעל נכנע לרצונותיה של אשתו, הוא לא עשה זאת משום שהבין באמת את הצורך שלה והסכים איתו – אלא משום שנבהל ורצה שתפסיק לבכות.

רגשות הם דבר שמתקהה. הבכי מפסיק להרשים, והבהלה מתחלפת באדישות. בסופו של דבר האישה נשארה קרחת מכאן ומכאן – בעלה לא מבין את הצורך שלה, והבכי כבר לא עובד עליו. כעת באמת אין לה מה לעשות.

כמובן שזה לא אומר שהיא לא צריכה לבכות. אם היא מרגישה כאב ורוצה לבכות – שתעשה זאת בלי שום חשש. אלא שכאשר בעלה אומר לה: בואי נעשה כך וכך – העיקר שתפסיקי לבכות, היא צריכה לענות לו: אני מבינה שקשה לך לראות אותי בוכה ולכן אתה בא לקראתי, אבל אני לא מבקשת את זה. כרגע אני רוצה קצת לבכות, ואחר כך נשב ביחד ואני אסביר לך את הקושי שלי ונחשוב איך לתת לו מענה.

השל"ה הקדוש (ח"ו עמוד קל"ז) אומר שכאשר יעקב אבינו אומר לנשותיו, רחל ולאה, שהוא רוצה לעזוב את בית אביהן, הוא לא מסתפק בטיעון הקל והמנצח – זה מה שרוצה בורא עולם.

ראשית כל הוא מספר להן למה הוא רוצה לעזוב את בית לבן – "רואה אנוכי כי פני אביכן איננו אלי כתמול שלשום... ואתנה ידען כי בכל כוחי עבדתי את אביכן... ואביכן התל בי" (בראשית ל"א, ה'-ז'). הוא מסביר להן בצורה אנושית ופשוטה מדוע צריך לעזוב, ורק אחר כך מוסיף שזו מצוותו של ה'.

ובלשונו: "אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו שיכריחם על זה על צד האונס והנצוח אף כי הוא מושל בהם אבל ישתדל לפתות אותם אל מה שירצו בתכלית מה שאפשר כדי שיתעוררו לזה מעצמם כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב ואף על פי שהקדוש בברוך הוא ציווה לו שישוב לביתו".

כלומר, לא כדאי לחפש דרך לגרום לבן הזוג לעשות כרצוננו. כדאי לשבת, לדבר ולנסות לעורר את הזדהותו האמיתית והבנתו של הצד השני. זוהי הדרך הכי טובה ליצור שינוי אמיתי.

זמן שיחה

באופן טבעי, הפרטנר שלנו הוא האדם שאיתו אנו רוצים לשוחח על רגשות, חלומות והשקפות. זהו דבר טוב ומבורך בקשר זוגי. עם זאת, צריך לשים לב שלא כל זמן מתאים לשיחה מעמיקה כזו. לא תמיד בן או בת הזוג נמצאים במצב הרוח המתאים. לכן, אם יש שיחה שהינה חשובה לנו – כדאי ליזום אותה בצורה מתואמת.

לדוגמא, יאמר הבעל לאשתו: "אל תשאלי, עוד פעם נקלעתי לוויכוח עם הבן הבכור... יש לך כמה דקות לדבר על זה עכשיו, או שאת רוצה לדבר מאוחר יותר?". נכון, זה נשמע קצת מאולץ, כאילו הוא קובע תור לדבר עם אשתו – אבל זה עדיף מדו שיח חסר תועלת כשאשתו לא מרוכזת ומחכה כבר שהשיחה תסתיים.

אם אשתו מרגישה שכרגע היא לא מסוגלת לנהל את השיחה, כדאי שהיא תיתן סיבה טכנית ולא תגיד משהו כמו "די, אני לא מסוגלת לדבר על זה כבר... בטח לא עכשיו...", עדיף לומר בענייניות: "אוקיי, אני יודעת שזה נושא חשוב, אבל כרגע אני טרודה מדי. בוא נדבר על זה בערב, אחרי שהילדים ילכו לישון. בסדר?".

שימו לב – האישה גם שידרה אמפתיה, גם נתנה סיבה טכנית ועניינית, וגם לא השאירה את הבעל ללא מענה – היא קבעה איתו זמן שיחה. כעת הוא רגוע, ושני הצדדים מרוצים.

הבעל, מצידו, לא צריך לפרש את העובדה שאשתו ביקשה לדחות את השיחה כסימן לכך שאין לה סבלנות אליו או משהו כזה. חשוב לזכור שכמו שלנו לא תמיד מתחשק לדבר על נושאים מסוימים, ולפעמים לא מתחשק לנו לדבר בכלל – כך גם לבן או בת הזוג. זה טבעי ונורמלי, ולא מעיד על שום דבר מיוחד.

שיחה ברורה ויעילה

לפני שיחה רצינית עם בן או בת הזוג, חשוב לסכם לעצמנו מה אנחנו מרגישים ומה אנו רוצים לומר. אם לא נעשה זאת, אנחנו עלולים להיגרר לאותן שיחות מעורפלות ובעייתיות שדיברנו עליהן.

ניתן דוגמא קטנה: אם האישה מרגישה שהיא צריכה קצת לנוח בשקט, שלא תגיד לבעלה: "אני עייפה... אני חייבת לישון...", אלא שתאמר בבירור: "אני עייפה וחייבת קצת לנוח, אתה יכול לדאוג שהילדים יהיו בשקט לחצי שעה-שעה?".

שיקוף והיזון חוזר

כעת אנו מגיעים לשלב שאינו קל, אבל מניב תוצאות נהדרות – שלב השיקוף או ההיזון החוזר. כבר יצא לנו לדבר עליו, אבל מכיוון שהוא חלק מהותי וחשוב כל כך בשיח הזוגי – אי אפשר שלא לעסוק בו בקצרה גם כאן.

כל אותם דברים שדיברנו עליהם עכשיו – להתבטא בצורה ברורה, בזמן המתאים, בצורה לא מאשימה, וכו' וכו' – נועדו להשיג מטרה אחת חשובה: שבן או בת הזוג יבינו אותנו. כפי שאמרנו, האחריות שייכת לדובר, והוא זה שצריך לעשות מאמצים כדי שהשומע יבין אותו כהלכה.

לאחר שהדובר סיים את דבריו, הכדור עובר למגרש של השומע. כעת הוא זה שצריך לקדם את השיח, והדרך הטובה ביותר ליצור שיח יעיל ואיכותי היא להשמיע את מה שנקרא שיקוף או היזון חוזר.

היזון חוזר משמעותו לומר משהו מעין: "אם הבנתי נכון, אמרת ש...", ולהשמיע בקצרה את מה שאמר הדובר. דרך ההיזון החוזר אנו בעצם כופים על עצמנו להפנים את מה שבן או בת הזוג אמרו – לא דרך המשקפיים שלנו ודרך מערכת הפרשנויות שלנו, אלא בדיוק בצורה שהוא רואה את הדברים. נדרש מאיתנו להשהות את התגובה המהירה ולהתמקד בדבריו של הצד השני, להמתין לאישורו שבאמת הבנו אותם כמו שצריך.

ושוב: אני מודע לכך שזה קשה ונשמע מלאכותי ומאולץ, אבל זה שלב חשוב מאוד. כבר דיברנו על התמודדות עם תחושת המלאכותיות בזוגיות, ובקצרה נאמר שזה מחיר קטן לשלם עבור התוצאות שהתרגיל הזה מניב.

ההמלצה היא לתרגל היזון חוזר או שיקוף בכל יום במשך דקה וחצי, בכל פעם אחד מבני הזוג מדבר והשני משקף. אין צורך לדבר על נושאים יותר מדי כבדים או מהותיים, אבל כן חשוב להשמיע איזה רגש ומשמעות אישית ולא לומר משהו טכני לגמרי. שימו לב שהשומע צריך לסכם או לנסח מחדש, ולא לומר משהו בסגנון "הבנתי" או "אתה יכול להמשיך".

מומלץ לתת "ציונים" לאחר מכן: בכל פעם הדובר ייתן למשקף ציון מאחת עד חמש על ההיזון החוזר שלו, ויסביר את הציון שנתן. כך נמשיך ונשתפר עד שנדע לעשות זאת היטב ובצורה מדויקת.

השיקוף הוא תרגיל מדהים שעוזר לנו להבין את זווית הראיה של השני ולהזדהות עמו. זהו כלי מוכח לשיפור הקשר ואיכות השיח הזוגי.