מיומנה של טלפנית: עברנו את הדורות הקודמים, והנה הגיעו ימי התואר

"לפעמים אני מרגישה שאני רוצה למות", אמרה לי סביליה באחת מהשיחות בווידוי כואב.

"אז אם קשה לך כל כך, מדוע שלא תנסי עבודה אחרת?".

"תגידי את, מה כבר אני יכולה לעשות? אני אם חד הורית ומפרנסת יחידה. אין לי מקצוע, ובניקיון מקבלים כסף טוב. אבל לעבוד 5-6 ימים בשבוע, 30 שנה, גומר אותי. אני כבר לא צעירה, והגב שלי שבור. זו עבודה קשה, אבל אין לי ברירה".

"ואין מישהו שיכול לעזור לך?".

"יש לי רק בת אחת, והיא לומדת משפטים. אני עובדת בשבילה. מה את חושבת, מי ישלם לי את שכר הלימוד היקר? אני לא אתן לה לעולם להיות כמוני. היא תהיה עורכת דין".

"את אשה נהדרת, ומסורה מאוד למשפחתך".

"אני רוצה שהרב יתפלל עלי שיהיה לי כוח להמשיך, כי כוח הסבל שלי מוגבל. אני מוכנה להמשיך ולהגדיל את התרומה. שיברך אותי שבתי תעבור את המבחנים הקשים. שהגב שלי לא יישבר מרוב התאמצות", שפכה סביליה בכאב.

"הקב"ה הוא כל יכול, ואם הוא ירצה – הוא יפתור לך את הקשיים כהרף עין. אין לו בעיה לתת לך כל מה שלא העזת לחלום".

"מה זאת אומרת?".

"פרנסה בשפע ובקלות, ושהבת תצליח בלימודים ובכל מעשי ידיה, וזה לא חייב להיות דווקא במשפטים. ולתת לך מקצוע מכובד ואפילו זיווג הגון".

"אני התאכזבתי כבר הרבה בחיים, ממש לא מצפה ולא מבקשת הרבה. ממני כבר לא יצא כלום".

"סביליה היקרה, את אמא מסורה למשפחתך ואת עושה את המקסימום. אל תגידי שאת כלום. את נשמה גדולה. מה שאת צריכה יותר מכול זה אמונה שהוא בשמיים, כל יכול והוא רואה שומע ומבין היטב את הרגשתך ויודע שאת גם מתקרבת אליו. ולעולם אל תחשבי שאת כלום. את לא פחות מאחרים, עם כל הרוח שלהם מסביב. הצעד שאת צריכה לעשות עכשיו, להתאמץ להאמין בעצמך".

"אפילו להצביע לא הלכתי, למה, מי כבר רואה אותי".

את יודעת מה, גם אני אתפלל עליך". הכנסתי את שמה גם לסידור האישי שלי.

"תודה רבה. נתת לי כוח. ואל תשכחי לחזור ולהתקשר אלי". בזה הסתיימה השיחה, אבל לא שיחות נוספות עם אחרות שעושות שמיניות באוויר או דוחפות את ילדיהן להשיג את הדבר הנחשק ביותר, "תואר".

* * *

(במאמר מוסגר: יפה אמר מי שאמר שביום בחירות, פתק שנשלח לקלפי מידו של אלוף בצה"ל שווה לפתק של עובדי תברואה או עוזרת ניקיון. כי על פניו כולם שווים בפני החוק. אגב, זו הסיבה שאין לנו להיבהל מסרבנותם של אלופי צהל, טייסים, מרצים וכל שאר אלו שחשים נעלים יותר).

הגענו היום למצב שבו בלי תואר ראשון כמעט לא מסתכלים על דורשי עבודה. זה קורה בהרבה מאוד משרות, ואפילו במקומות עבודה שאין בהם קשר בין ציוני המתימטיקה והאנגלית לבין הכישורים שהעובד התברך בהם, בצדק ושלא בצדק.

עברנו את דור החלוצים שבו גולת הכותרת הייתה עבודה עברית = ציוניות.

עברנו את תקופת הצנע בה יצאו לעבודה גם בני נוער לעבוד כדי לשרוד = עבודה וכסף.

עברנו את דור הג'ינס וגם את דור בעלי השיער הארוך הבועט בכל מוסכמה = מרדנות לשמה.

עברנו את התקופה שבה כל חייל במדי צה"ל העביר בסביבתו רטט של כבוד = צבא חזק.

כעת אנו בעיצומה של תקופת התואר. אתה שווה לפי מספר התארים שתוציא. הורים יעשו הכול ומעל הכול כדי שילדם יחזיק ביד את התעודה הנכספת בתאווה חסרת מעצורים.

עם תואר יהיה לך כסף.

עם תואר יהיה לך כבוד.

עם תואר תוכל להיות מה שאתה רוצה.

האומנם???

אני בעד ללמוד ולהחכים, אבל תירגעו, אחים. אולי זו תקופה עכשווית. וגורלה של כל תקופה להתפוגג ולרדת מן הבמה כדי לתת לאחרת לעלות.

את כל זה לא הסברתי לסביליה, אבל במבט תורני היא עברה את הפסיכומטרי ותואר ראשון בהתקרבות שלה ליהדות ובהשתתפותה בזיכוי הרבים. נשאר לה רק להפנים שיום יבוא ותואר ראשון, שני או שלישי לא יהיה עוד "מטבע עובר לסוחר", וגם עורכי דין מדופלמים וטייקונים מפורסמים לא יוכלו לקבל פרוטקציה. כי גולת הכותרת של התקופה הבאה עלינו לטובה, "והיה ה' למלך על כל הארץ..." . דווקא עכשיו תורה וגמילות חסדים הם זכויות שזמינות לכולם, ללא יוצא דופן: צעירים ומבוגרים, עניים ועשירים, עקרות בית ועורכות דין, עובדי ניקיון ואנשי היי טק.

לכולם יש הזדמנות לעצור ולקחת את הזכויות המתגלגלות בכל מקום. הי, סביליה. דווקא לך יש סיכוי, עם כל מה שאת עוברת, לקבל פרופסורה באמונה. אין לך מכשול הגאווה.

כי כשיתקיים הפסוק "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים...", יזכו כל אלה שישובו אל ה'. הם לא יצטרכו תואר כדי לזכות, ואפילו לא פסיכומטרי.