על הלכות ירושה - ועל אמון במתבגרים שלנו

בסוף הפרשה שלנו מובאים דיני ירושה ונחלה, ועניינם מבואר בספרים, שזה לא רק עניין ממוני, אלא יש כאן עומק רוחני: כל אדם נשלח לעולם למשימה רוחנית מסוימת, והוא מקבל כלים עבור כך, אבל אי אפשר לגמור את התיקון בדור אחד, ובזכות הבנים, התיקון נמשך מדור לדור, ואם אדם לא משלים את ייעודו – בניו אחריו ממשיכים את התיקון, ולכן הם מקבלים כלים וממון של הוריהם לצורך כך. לכן גם המלכות עוברת בירושה (דברים י"ז כ'),וכך גם הממון, שמשימתנו להרבות באמצעותו כבוד שמים, על פי הגדרים של ירושת התפקידים הרוחניים. לכן הפליגו חז"ל בשבחן של בנות צלפחד (ב"ב קי"ט) על כך שתבעו ירושתן, לא בעזרת טיעון של: "למה יגרע מנחלתנו", אלא בטענה של: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ" (במדבר כ"ז, ד'),שזה שורש כל עניין הירושה (ובספר ליקו"ה ברכת הפירות ה' י"ז האריך בזה).

עניין הירושה קורה ממילא כשהאדם נפטר, ואז דיני התורה קובעים מי ירש את כספו. אבל התורה אפשרה גם דרך לכתוב צוואה (שתקפה על פי דין תורה),ואז ניתן לחלק את הממון בצורה שונה, לפי העניין. לכאורה, היה ראוי להשתמש בכלי הזה כאשר בן אחד אינו נוהג בדרכים ישרות, ואז לגרוע מחלקו. אבל השולחן-ערוך (חו"מ סימן רפ"ב ס"א, בשם הגמרא בכתובות נ"ג),פוסק שאסור לעשות כך בצוואה, אפילו אם הבן אינו נוהג כשורה, שלא ראוי להעביר את חלקו לאחיו החכם, ומי שעושה כך – אין רוח חכמים נוחה הימנו.

על מה מדובר פה? נגיד שיש לאדם שני ילדים. ילד אחד בעייתי, ואחיו צדיק גמור. היה אפשר לחשוב שבמקרה כזה, עדיף להעביר את הירושה לבן הצדיק, שוודאי יעשה עם הכסף דברים טובים יותר, ולא לאח הבעייתי, שעלול לבזבז את הכסף על דברים פסולים. אבל אומרים לנו חכמים, וכך נפסק להלכה (בשו"ע סי' רפ"ב),שזה לא רצון ה', והנישול מהצוואה לא יעשה טוב, אלא להיפך, הוא רק ירחיק, וזו אינה הנהגה ראויה. אולי דווקא זה שאנו מקבלים אותו וסומכים עליו, זה מה שיגרום לו לשוב, ואולי בכלל זרעו ישוב... בכל מקרה לא מתייאשים מאף יהודי, וגם אם כרגע הוא אינו נוהג כראוי, לא מקפחים את זכויותיו.

אני חושב שזו הלכה שממש ממחישה כמה אסור להתייאש מאף אחד. בכל יהודי יש חלק אלוק ממעל, נשמה אלוקית קדושה וטהורה. לא תמיד זה ניכר. לפעמים קשיי החיים גורמים לנו לראות את הקושי, את הכאב, את תופעות הלוואי הקשות. לפעמים אפשר לתייג את הילד כבעייתי, אבל תפקידנו אינו לסקור את המציאות (ועל זה נאמר: "מדבר סקר תרחק"),אלא לשנות ולקדם. התנאי הראשון בכך הוא להאמין בטוב שיש בכל ילד. האויב כאן הוא הייאוש, שיכול לייצר מציאות נוראית שתמשיך להתדרדר. הכלי החינוכי העיקרי לשבור את כדור השלג הזה הוא האמון, ולכן כל דרך שמגבירה אמון – תייצר עוד אמון, ותקדם מהלך חיובי של בניה. זה מסר שנכון לא רק לדיני הירושות, אלא הרבה קודם. אמון מייצר עוד אמון, וככל שנצליח להתאמן בזה יותר, כך בעזרת ה' עוד נזכה ליותר נחת.