דרך חור הגרוש: מעדיפה 'להיות' – לבד, מאשר 'לא להיות' – ביחד

רבקה תלמידתי מבקשת לדבר עמי בהפסקה. אני מסכימה בקלות, ואפילו בשמחה. השיחות עם רבקה תמיד מחכימות, מעניינות וגם... חגיגה לעיניים. רבקה היא טבחית מופלאה, המוציאה תחת ידיה מיני תבשילים ומאפים ערבים לחיך. הכישרון של רבקה בא לידי ביטוי לא רק בטעמם של המאכלים, אלא גם בצורתם המדוגמת והמרשימה. השיחות בינינו מתחילות תמיד באותו ריטואל: רבקה מראה ומגוללת את צילומי הקולקציה הקולינרית האחרונה, מעשה ידיה להתפאר. אני מתבוננת, מתפעלת, בולעת את רוקי ומזכירה לה שטובה טעימה ממשית אחת, ממראה עיניים, שמוציא לי את העיניים...

אבל היום, כשאנחנו מתיישבות בקצה החצר, רבקה לא פותחת עם תצוגת התוצרים הרגילה. היום מבטה מושפל, והיא מגוללת את חיבוטי נפשה בקשר לחברתה הטובה, שרה. שרה ורבקה חברות קרובות עוד מתחילת ימי התיכון, ואי אפשר היה, עד לאחרונה, לראות את האחת ללא האחרת. כעת רבקה מספרת בקול נמוך ועצוב, איך רק בשבועות האחרונים החלה להבין את משמעות החברות ביניהן. "שרה בכלל לא חברה שלי. היא העריצה ואני הנתינה. היא שולטת בי ביד רמה, ואני – שפחה חרופה לכל גחמותיה ושיגיונותיה. היא פוקדת, ואני מרצה. היא מחליטה, ואני מבצעת. היא טועה, ואני האשמה. היא קיימת, ואני... שקופה, מחוקה... אני כבר לא מסוגלת להמשיך כך יותר. נמאס לי, מרגישה נורא. ניסיתי לדבר איתה, ואין עם מי לדבר... אז, ניתקתי מגע. אני מעדיפה 'להיות' – לבד, מאשר 'לא להיות' – ביחד...'. מה את אומרת, המורה?".

השאלה שלה תופסת אותי לא מוכנה. אני שקועה כולי במילותיה, והן מהדהדות בתוכי את כאבי שלי. איני מסוגלת לפצות פה. אני חושבת עליה ועלי, על נקודות השוני והדמיון בינינו. אני מעריכה את אומץ לבה של רבקה, את כנותה, את הבנתה הדקה ואת יכולתה לקום ולשבור את מעגל החברות, לצאת מאזור הנוחות הלא-נוח שבו היא נמצאת.

רבקה שייכת לזן המרצה. היא מוכנה לעשות הכול למען הזולת, ורואה רק אותו, מבלי להתחשב בצרכיה שלה. ריצוי הינו דרך התמודדות מתעתעת. הריצוי עלול להצטייר בטעות כהתחשבות וכנתינה מופלאה, בעוד שזהו למעשה מנגנון הישרדות. מעשה חסד אמיתי מגיע מתוך בחירה ושיקול דעת. ריצוי, לעומת זאת, מגיע מחולשה, מפחד קיומי, מחשש גדול לאבד אהדה ואהבה. כשאדם מרצה, הוא לא בוחר בכך. הוא נשלט על ידי האינסטינקטים והפחדים שלו. הוא פועל ומגיב, מבלי להיות מודע למניעיו. המרצה מוחק את עצמו, ועושה הכול כדי שהשני יהיה מרוצה, אבל תוך כדי כך מתמלא בתחושות של מרירות וניצול, עד... שהוא מתפקע ולא יכול יותר.

בתוך כל אחד מהעומדים תחת החופה, קיימת כבר עמדת הישרדות דומיננטית שנטמעה ונצרבה בתוכו, במשפחת הגידול שלו. לעיתים הוא מודע לה, אבל פעמים רבות אין הוא יודע כלל על קיומה. אין לו מושג כיצד הוא מגיב כאוטומט בשעת הדחק, ומה זה אומר עליו, על אופן גידולו והתפתחותו ועל העבודה המוטלת עליו, מעתה ועד עולם.

אני זוכרת את עצמי ככלה טרייה, צעירה ומלאת כוונות טובות. לא ידעתי בזמנו הישרדות מהי, וודאי שלא הייתי מודעת למנגנון האישי שלי ולכל מה שהוא אומר עלי ועל תפקידי עלי חלד. לכן, מצאתי עצמי מבולבלת, מוטרדת ובלתי מבינה לחלוטין, כשהחלה מערכת היחסים לצלוע ולקרטע, ומנגנון הישרדות אחד, הזין בעצם את האחר.

לא ידעתי, אז, באותם ימים, שאם אדע את מהותי, את טיבי – אדע גם כיצד להתמודד ולנהל את שמנהל אותי, מבלי דעת. לא ידעתי שאפשר אחרת, חוץ מלפייס ולרצות ללא הרף. לא ידעתי שאפשר לנסות ולבטל אוטומטיות של עמדת הישרדות ולהפוך אותה למנגנון תגובה שנתון לבחירה, לשליטה. לא ידעתי שצריך לגלות רגישות לאחר, אבל לא במחיר הכחדת הרגשות והתחושות שלי עצמי. לא ידעתי, שאם אדע, אוכל להפסיק לרַצות ולהתחיל לרְצות.