"מה את אומרת? מה אפשר לעשות כדי שתרגישי טוב יותר אצל ההורים שלי?"

אומרים ש"שאלת חכם – חצי תשובה". מציאת השאלה הנכונה הינה חשובה מאוד מאוד.

אחד ההבדלים בין אנשים מצליחים לאלו שאינם הוא איכות השאלות שהם שואלים את עצמם. אם אדם ישאל את עצמו: "למה רע לי בחיים?", כנראה שזה לא יעזור לו במיוחד. זו אולי שאלה מעניינת, אבל היא מתמקדת בשליליות ולא מייצרת מוטיבציה לעשות שינוי. לעומת זאת, אם אדם ישאל: "מה אני יכול לעשות כדי לשפר את החיים שלי?" – זו כבר שאלה מעשית שדורשת ממנו למצוא תשובות רציניות ומייצרת בו אמביציה ויכולת לשנות. השאלה הראשונה מתמקדת בבעיה, השניה מתמקדת בפתרון. זהו ההבדל בין שאלה נכונה לשאלה שאינה נכונה.

שאלה כמו "למה הדשא של השכן ירוק יותר?", מזמינה תשובות מדכדכות ומעוררות קנאה. שאלה כמו "איך אוכל להפוך את הדשא שלי לירוק יותר?" – מזמינה תשובות מעשיות ומעודדות.

נאמר שאישה מספרת לבעלה שקשה לה בבית הוריו. הוא יכול לשאול אותה – למה קשה לך? והיא תנסה להסביר את הסיבות ותאמר שהיא מרגישה שמזלזלים בה, שהיא נדחקת הצידה וכו'. בתגובה ינסה הבעל לומר: אף אחד לא רוצה לפגוע בך, בבית של ההורים שלי פשוט לא כל כך שמים לב לדברים האלו. את רגישה מדי.

בנקודה זו האישה נעלבת ומרגישה שלא מבינים אותה, והשיחה מסתיימת בטעם רע.

במקום להשמיע שאלות שמתמקדות בקושי שלה, הבעל יכול להשמיע שאלות שמתמקדות במעשה ובשיפור המצב: "מה את אומרת? מה אפשר לעשות כדי שתרגישי טוב יותר אצל ההורים שלי?". שאלה כזו היא מעודדת ומפתחת שיח אופטימי. כעת האישה יכולה לענות לו: "הייתי רוצה שתשב לידי יותר ותאמר עלי דברים טובים ליד המשפחה שלך. הייתי רוצה שנצא גם לטייל קצת לבד אחרי הארוחה, ושתענה לאמא שלך כאשר היא מגזימה בהתערבות או בביקורת כלפינו".

אגב, הבעל לא חייב למלא את כל הבקשות שלה. הוא בהחלט יכול לומר שהוא מוכן לעשות את רוב הדברים, אבל הוא לא רוצה למשל לענות לאמו. הוא מעדיף לשתוק ולהבליג מאשר להיכנס איתה לשיחה לא נעימה. זה בהחלט הגיוני ומקובל. העיקר הוא שהם הגיעו לכמה פתרונות אפשריים ושהם אופטימיים ומלאי תקווה, שהם מאמינים שהמצב יכול להשתפר.

התמקדות בבעיה אחת

שיחה כללית על כמה בעיות היא בדרך כלל לא יעילה, משתי סיבות עיקריות: ראשית, כאשר אנו לא ממוקדים קשה לפתור בעיות, ושנית, הצפה של עוד ועוד רגשות קשים ובעיות יוצרת אווירה שלילית ולא נעימה. על כן כדאי להתמקד כל פעם בבעיה אחת ולעבוד בהדרגתיות.

כמו כן, חשוב להציג את נושא הדיון בצורה ברורה ומדויקת. במקום להגיד משהו כללי מעורפל כמו "יש לנו בעיות בחינוך וצריך לדבר על זה", תבחרו במשפט כמו "אני רוצה לדבר על הנושא המשמעתי של הבן הבכור שלנו".

הצגת הבעיה ללא פרשנות

כדי לנהל דיאלוג ענייני וממוקד שלא מתפזר לנושאים אחרים, כדאי בתחילה להציג את העובדות ללא פרשנות. לדוגמא, אישה שאומרת לבעלה "אתה לא יוצר אווירה של משמעת בבית, כבר אמרתי לך זאת כמה פעמים, אבל זה פשוט לא מעניין אותך" – משמיעה הצהרה שיש בה פרשנות. המילים "זה לא מעניין אותך" מייצגות תחושה שלה בלבד ולא עובדות שמעוגנות במציאות. יכול להיות שזה דווקא מעניין אותו, אבל הוא מרגיש שאין צורך ליצור אווירת משמעת יותר חזקה. המילים "דיברתי איתך על זה כמה פעמים" מעבירות ביקורת סמויה. הרי עם אדם חכם ורציני לא צריך לדבר כמה פעמים, הוא מבין מהר...

כפי שאמרנו, ברגע שמושמעת ביקורת מהסוג הזה, השומע עובר באופן אוטומטי למגננה והשיח מאבד אפקטיביות. חבל.

מעבר לכך, על פרשנויות אפשר לדון שעות; על עובדות אי אפשר להתווכח. גם אם החלטנו בכל אופן להשמיע פרשנות, צריך לציין שזוהי פרשנות, ולהקדים ולומר: "אני חושב/מרגיש ש..."

תקשורת איכותית בפועל

בואו נעצור כאן לרגע, נדבר על דוגמא מהחיים ונבדוק איך אפשר ליישם בה את הטכניקות שעליהן דיברנו. נאמר שבעל מתקשר לאשתו ומודיע לה שהערב הוא יאחר משום שיש עומס רציני בעבודה. הוא מאחל לה יום טוב, מנתק וחוזר לעבוד. הוא לא יודע שעל אף שאשתו לא אמרה דבר בשיחה, היא יושבת עכשיו בבית וכועסת. הוא שכח שהם קבעו לצאת בערב יחד ולבלות קצת זמן איכות עם עצמם. כאשר הוא חזר הביתה ואומר שלום וערב טוב, אשתו ממלמלת משהו בפנים חמוצות. הוא מנסה לפתח שיחה, אבל היא עונה ב'כן' ו'לא', וגם אז בקושי מסתכלת עליו, ולא מוכנה לענות. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך נראה המשך הערב ובאיזו הרגשה הם הולכים לישון.

שימו לב למה שקורה כאן – ערפול כמבחן. האישה לא רוצה להזכיר לו בעצמה שהם קבעו לצאת. היא רוצה שהוא יזכור ויבין לבד, ולכן היא מסרבת לומר מה מפריע לה או בכלל להזכיר לו שהם קבעו לצאת.

בואו נתחיל את הסיטואציה מחדש, והפעם האישה תשתמש באותו כלי חשוב שדיברנו עליו מכמה היבטים – דיבור גלוי וברור. כאשר הבעל מתקשר לומר שהוא יאחר, היא מסבירה לו מה הבעיה. אולי אפילו היא לא עושה זאת מיד, ורק אחרי חצי שעה מתקשרת ואומרת לו ישירות: "תראה, אני מבינה שיש לך הרבה עבודה, אבל אם אתה זוכר – קבענו שהיום בערב נפנה זמן לעצמנו, וזה ממש חשוב לי. די מתסכל אותי לחשוב שנוותר על זה." עכשיו הבעל יכול להתנצל ולומר שגם הוא מאוד רוצה לבלות יחד, אבל היום לצערו הוא ממש חייב להישאר בעבודה. הוא יכול להציע שהיציאה תידחה למחר ולהבטיח לפצות אותה על כך.

אז נכון, הם לא יבלו יחד היום בערב, אבל לעומת הסיטואציה הקודמת – האישה הרוויחה המון. הם סיכמו על יציאה מהנה מחר וסיימו באווירה טובה. מן הסתם גם בעלה מעריך את ההתחשבות שלה ואת הסכמתה לדחות את היציאה.

מהדוגמא הזו אפשר להבין עד כמה שפת ה'אני' חשובה, ולמה כדאי לדבר על הרגשות שלנו ולא על אחרים. כאשר האישה אומרת לבעלה: חשוב לי לצאת, אני מחכה לזה, ומתסכל אותי שזה לא יקרה – היא בעצם רומזת לו איזו תשובה היא רוצה לקבל. בצורה הזו קל לו להבין מה הבעיה, והוא יודע לתת פתרון: נצא מחר, ואני אדאג שתהני מאוד ושזה יפצה אותך על הדחייה.

לעומת זאת, אם היא הייתה אומרת משהו כמו "אתה לא אחראי" או "אתה תמיד שוכח כאלו דברים, וזה אומר שזה לא חשוב לך" – הוא היה מחזיר לה תשובה מתגוננת, ולא פתרון מעשי. שפת ה'אני' עוזרת לנו למקד את הדיון ולהפוך אותו לפרקטי וחיובי.

שימו לב גם ששפת ה'אני' הולכת יד ביד עם עוד נקודה חשובה – עובדות ללא פרשנות. כאשר אנו משתמשים בשפת ה'אני', אנחנו מציינים רק עובדות. קבענו לצאת, אתה שכחת, ולכן אני מרגישה עצובה. כל אלו הן עובדות, שלא כוללות פרשנות כמו "אתה חסר אחריות", "אני לא חשובה לך".

בהזדמנות זו נוסיף עוד כמה נקודות קצרות שקשורות לכאן:

א. חשוב להיצמד לנושא המדובר, ולא להעלות טיעונים מהעבר כגון "אני לא מאמינה שאתה שוב עושה את זה, גם ביום ההולדת שלי שכחת" וכו' וכו'. חבל! זה הופך את הדיון לוויכוח עקר וחסר תועלת.

ב. שימו לב לטון הדיבור ולשפת הגוף. דברו בקצב איטי ורגוע – קצב מהיר משדר לחץ ותוקפנות. שחררו את הגוף, שלא יהיו אגרופים קפוצים ומבט דרוך המשדרים עוינות.

ג. אחרי שהסברנו את עצמנו בצורה נינוחה, ללא פרשנות, בשפת ה'אני' – אפשר גם להוסיף מה אנחנו רוצים שיהיה הלאה. גם אז יש להמשיך לדבר על עצמנו בצורה עניינית, כלומר – "הייתי רוצה שמעכשיו תשתדל יותר להחזיק ראש ולזכור זמנים מיוחדים".

הימנעו ממשפטים כמו "הייתי רוצה שזמני האיכות שלנו יהיו חשובים לך כמו שהם חשובים לי", זהו ניסיון לשנות את רגשותיו של בו הזוג, והסיכוי שזה יצליח קטן מאוד. זהו אדם בוגר עם אישיות בנויה, ואין מה לעשות – זמני איכות זוגיים לא כל כך חשובים לו. האישה שואבת מהם כוח, והם מסמלים עבורה אכפתיות ומסירות. בעיניו זהו סתם בילוי נחמד.

כלומר, כשאנחנו מבקשים שינוי יש להתמקד במעשים. אפשר לבקש פיצוי, אפשר לבקש שיכתוב את הדברים הללו ביומן, וכו'. לא לבקש שינוי רגשי. אפשר לנסות, אבל כנראה שזה לא יעזור – כך שאין טעם.

ד. להיות ספציפיים. כפי שהדגמנו בסעיפים הקודמים, נסו לבקש משהו ממוקד ובר ביצוע, ולא בקשה גדולה וכללית שדורשת מבן או בת הזוג שינוי גדול וכמעט בלתי אפשרי.

תרגול מביא מקצוענות

תרגול הוא המפתח להצלחה. הכול טוב ויפה על הנייר, אבל ברגע האמת, בשעת משבר, אנחנו נוטים לשכוח הכול ולהיצמד לאינסטינקטים שלנו. הפתרון הוא להפוך את ההתנהגות הרצויה לאינסטינקט. להתאמן שוב ושוב ושוב עד שהסגנון הזה יהפוך לטבעי ויהיה טבוע בתוך מערכת החשיבה וההתנהגות שלנו. כמו ספורטאים שחוזרים שוב ושוב על אותן תנועות כדי להפוך אותן לאוטומטיות, גם אנחנו נחזור שוב ושוב על הפעולות הרצויות עד שהן יהפכו להרגל – ואנחנו נהפוך למקצוענים בתחום השיח.

חשוב לתרגל ולהתפתח בכל התחומים שדיברנו עליהם, ואחד החשובים שבהם הוא תחום שפת ה'אני'. הוא עוזר מאוד לפתח סגנון יעיל ונכון ולהעביר מסרים מדויקים.

שימו לב להבדל בין אמירה כמו "כשאת מקבלת החלטות במהירות אני מרגיש לחוץ", לבין "כשאת מקבלת החלטות במהירות אני מרגיש שאת פועלת בחוסר מחשבה". עצם העובדה שהשמענו את המילים "אני מרגיש/חושב/נראה לי", לא אומרת שאנחנו מדברים בשפת ה'אני'. בשפת ה'אני' מדברים רק על עצמנו, על התחושות והמחשבות שלנו, ועל עובדות. לומר "את פועלת בחוסר מחשבה" – זוהי כבר פרשנות.

מומלץ להתאמן לעיתים תכופות על העברת מסרים בשפת ה'אני'. אחד מבני הזוג יתאר התנהגות (עובדתית! לא פרשנות) של השני ויסביר איך זה גורם לו להרגיש, והשני יקשיב ולאחר מכן יאמר האם זה היה מסר 'אני' אמיתי או שהייתה טמונה בו גם ביקורת סמויה.

חשוב לסכם מראש שלא לפתח דו שיח על הנושא שעלה במהלך התרגיל, אלא להתמקד בתרגול ואימון בלבד.