אתה מפוטר!

וישם את הבדים על הארון (שמות מ', כ')

אמרו חז"ל שהארון היה נושא את נושאיו. הנס המופלא הזה שהיה בנשיאת הארון, אומר רבי אהרן לוין הי"ד רבה של ריישא (מובא בפניני תורה), רומז לנו שלא הנושאים נושאים את הארון; דהיינו, תורת ישראל מצטיינת בכך שבניגוד לכל שאר התורות, שנושאיהן הם ממציאיהן, ולכן הם נושאים אותן, את התורות הללו, ומטים אותן לכל רוח שירצו, ולכל כיוון שיחפצו, הרי שתורתו של העם היהודי שניתנה מסיני, הנמצאת בארון, נושאת את נושאיה.

התורה היא זו המובילה את הכל, ודורשת מלומדיה להתאים את דעותיהם והשקפותיהם אל דעתה ורוחה.

ובאותו ענין אפשר לומר, שרצון התורה הוא שהמידות הרעות לא יובילו את האדם, אלא הוא יוביל את מידותיו, ויכוון אותן על ידי שליטה מוחלטת במידות הכעס והתאווה, הכבוד והגאווה וכו. הווייתנו צריכה להיות מובלת על ידי שכלנו, ולא ההיפך.

הבה נתבונן מה עלול לקרות כאשר האדם אינו מאפשר לשכל להנחות אותו.

כולם זוכרים חוץ ממנו...

את הסיפור שלפניכם שיגר לנו הרב נטע-שלמה זילבר מהעיר מונסי, והוא סופר, בהתעוררות רבה, על ידי הגאון רבי חיים פייבל שנייבלג, מגדולי ההוראה במונסי, שהעיד ששמע את הפרטים מבעל-המעשה, מנהל תלמוד תורה גדול.

בת"ת שלי, סיפר המנהל, יש מלמדים רבים, ועם כולם אני מסתדר היטב, לבד ממלמד אחד, המצטיין באי-סדר וברשלנות. כל מה שאני מסכם איתו, הוא שוכח בתוך זמן קצר...

כשאני מתקן, למשל, תקנות חדשות למלמדים, כולם זוכרים ליישם אותן, חוץ ממנו... המלמד הזה פשוט לא זוכר מאומה מכל הסיכומים, ועושה הכל להיפך.

הייתי מפטר אותו מזמן, אבל יש לי בעיה. למרות שאני אישית לא מסוגל להסתדר איתו ועם תכונותיו, כל הילדים העוברים תחת ידו יודעים ללמוד מצוין, וגם אלה שלא הצליחו במקומות אחרים, כשהגיעו אליו - גדלו וגם עשו פרי. גם כל ההורים מרוצים ממנו בצורה יוצאת מן הכלל, ובכל פעם כאשר מקיים הת"ת כינוס של ההורים עם המלמדים, השבחים הכי גדולים היוצאים מפי ההורים, הם על המלמד הזה.

בלית ברירה נאלצתי לקבלו כמות שהוא, ולהמשיך להעסיק אותו בת"ת, עם כל שגיונותיו.

על הכל הייתי יכול לוותר, עד שנקלענו פעם לאירוע פלוני, והנהגותיו של המלמד ההוא חצו כבר את כל הגבולות האפשריים.

גם הוא שמע

הת"ת שלנו הלך וגדל, והבניין נעשה צר מלהכיל את מאות התלמידים שחסו בצילו. והנה, הגיעה לאוזניי ידיעה שאחד הגבירים המפורסמים מבקש לתרום בנין לתלמוד תורה, לעילוי נשמת הוריו. יצרתי עימו קשר, וסיכמנו שיערוך ביקור בת"ת שלנו.

לקראת הביקור כינסתי את כל המלמדים, והודעתי להם על האורח החשוב האמור להגיע. עדכנתי אותם בכך שהגביר יכנס לכל כיתה וכיתה, ועל כן יש לוודא שהכל יהיה נקי ומצוחצח כראוי, ושהילדים יעניקו לו את מלוא הכבוד.

גם המלמד ההוא השתתף בכינוס שערכתי לכל המלמדים, וגם הוא שמע את כל ההוראות. באותם ימים עשה מיודענו זה פעילות עם ילדי כיתתו, וסיכם עמהם שאם ילמדו בהתמדה, ויסיימו את המסכת, ייתן להם פרס. ומה הוא הפרס? מכוניות מתנגשות בתוך הכיתה... דהיינו, שכל הילדים יורשו להפוך את כסאותיהם, ולהסיע אותם כמו מכוניות, ולהתנגש האחד בכיסאו של השני.

הילדים ידעו והבינו שאם ילמדו טוב, יהיה להם יום של הנאה, עשו את המתבקש מהם, סיימו את המסכת ואף נבחנו עליה.

והנה הגביר מגיע לתלמוד תורה, ועובר עם המנהל מכיתה לכיתה, ומתרשם מרצינותם של התלמידים, ומתפעל ומתרגש מצורת הלימוד, וגם מהסדר והניקיון השוררים בכל פינה בבנין הת"ת. עד שמגיע תּוֹרָהּ של כיתת המלמד הנ"ל. הדלת נפתחת, והמנהל חושב שעוד רגע-קט הוא מקבל התקפת לב...

כן, בדיוק ביום זה קבע המלמד עם תלמידיו להוציא לפועל את היום של הנאה עם הכיסאות ההפוכים... לפני הגביר הנכבד נפרשת תמונה מבעיתה של ערבוביה ובלגן נורא, כאשר כל הכיסאות הפוכים, הילדים מתגלגלים על הרצפה, ומתנגשים האחד עם רעהו, והקול - קול רעש גדול כעין תאונות דרכים... ואם לא היה די בכך, הרי שהמלמד שלנו היה גם הוא על הרצפה, ושיחק ביחד עם הילדים...

המלמד מנסה להצטדק

פניו של המנהל חוורו כסיד. הוא לא האמין שהמלמד יעולל לו כזאת. בתוך כדי דיבור התנצל בפני הגביר על המראה המסויט שנפרש לנגד עיניו. גם המלמד קד קידה לפני האורח, וביקש סליחה על המראה הלא-חיובי של הכיתה.

למרות בקשת ההתנצלות, גמלה ההחלטה בליבו של המנהל, שהוא, עם המלמד הזה סיים את העסק. ואכן, מיד לאחר שהגביר עזב את הת"ת, קרא המנהל למלמד והורה לו לקחת את הפאקעלאך, ולהסתלק מהמוסד בזה הרגע!

במו ידיך הרסת לי פרויקט עליו אני עמל ויגע כל כך הרבה זמן! הרי ברור שאחרי מה שראה הגביר בכיתה שלך, הוא כבר לא ירצה לתרום לי אגורה אחת!

המלמד ניסה שוב להצטדק, ולומר ששכח מההוראות שניתנו. אבל הפעם לא השתכנע המנהל, וצעק-צרח עליו מה זה שכחתי?! אני לא מוכן לקבל יותר את התירוץ הזה. קח את החבילות שלך ולך מכאן. אינני רוצה לראות אותך יותר!

המלמד, שראה כי כלתה אליו הרעה, פנה אל המנהל ואמר: ברצוני רק ליידע אותך שיש לי עשרה ילדים בבית, והינך מפקיר אותי ללא פרנסה!

אבל המנהל לא הסכים כבר לשום דבר; לא איכפת לי מהפרנסה שלך. מאחר וגרמת לי נזק כה גדול, אין אני מחויב לך מאומה!

המלמד ראה שכלתה אליו הרעה, ויצא מן הת"ת.

לא עוברים יומיים, ואחד הילדים הקטנים בביתו של המנהל נופל ושובר את הרגל. עובר יום נוסף, וילד שני נתקל בחלון זכוכית, ונשרט בצורה חמורה.

כעבור יום-יומיים נוספים, נתקע ראשה של בתו הקטנה, ואין היא מסוגלת להזיזו, ומתאשפזת בבית חולים. ואם לא היה די בכל אלה, גם אשתו נופלת ברחוב, ושוברת את ידה ואת רגלה.

מנהל הת"ת הבין שיש דברים בגו, ניגש לאחד מגדולי הדור, וסיפר לו את רצף האירועים המוזרים המתרחשים בביתו. השאלה הראשונה של הגדול היתה: האם גרמת לאחרונה צער לאדם פלוני? המנהל הנהן בראשו לאות הסכמה, הזכיר את הסיפור שהיה לו עם המלמד, ותיאר את הרקע למעשה ואת התקר שאירע בעת ביקורו של הגביר וכו.

אמר לו החכם: עשית את אשר לא ייעשה. לך מיד לפייס את המלמד, ותדע לך שמדובר בסכנת נפשות. עשה המנהל כפי שהצטווה, והתקשר אל המלמד, ביקש ממנו סליחה ומחילה, והתחנן לפניו שיחזור למלאכתו בת"ת.

המלמד, כטוב לבו, הודיע מיד שהוא מוחל על כל מה שנעשה איתו, ובאשר לחזרה לעבודה - מצאתי לי תפקיד בת"ת אחר, ואין ברצוני לשוב אליכם, אמר.

ולא-להאמין מה שאירע אחר כך.

לאחר שבוע, מספר המנהל, אני מקבל אגרת מהגביר ההוא, המבקש ממני לסור למשרדו, כי ברצונו לתרום את כל הכסף להקמת בנין חדש לתלמוד תורה!!!

במכתבו מציין הגביר, שבמהלך ביקורו במוסד התפעל מדברים רבים, אולם מדבר אחד התפעל במיוחד. בניגוד לתלמודי תורה אחרים שבהם ביקרתי, ולא הייתי מרוצה מהקפדנות היתירה השוררת בין הצוות החינוכי לתלמידים, ראיתי ונוכחתי שאצלכם אין הדבר כך, והראיה - שהמלמד ההוא בכיתה ההפוכה, הוריד את עצמו אל הילדים, ושיחק ביחד איתם על הרצפה. זה הדגם המדויק של התלמוד-תורה שחיפשתי, כדי לתרום לו בניין, סיים הגביר את מכתבו.

ומעיו של המנהל נהפכו בקרבו - - -

המעשה הזה שינה את כל חיי, ואת כל השקפתי על הנעשה בעולמנו, אמר מנהל הת"ת. הקב"ה הוכיח לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהעיניים שלנו אינן רואות הכל!

הגר"ח שנייבלג הוסיף ואמר שממעשה זה אפשר ללמוד שני דברים עיקריים. האחד, לדרוש מעצמנו לשלוט על רגעי הכעס. לא פעם קורה שאנשים מתחממים על משהו או על מישהו, וברגע זה הם שופכים עליו קיתונות של רותחים, מוציאים מפיהם דברים שאינם כהוגן, ולאחר מכן לא יוכלו לסלוח לעצמם על כך. אלה שאינם יודעים להתאפק, ובשעת כעסם הופכים עולמות, עלולים לאבד חלילה את כל אשר להם בגלל דיבור אחד שאינו כשורה.

צריך לזכור שדווקא כאשר מגיעה שעת-ניסיון שכזו, ואנחנו מרגישים שהולך לקרות משהו, ואולי לא נשלוט בעצמנו, חובתנו הראשונה בשעה זו היא לסגור את הפה ולא להוציא אף מילה, יהיה מה שיהיה!

כאשר אדם כועס, ובמיוחד כשיש לו סיבה "אמיתית" לכעוס, ואז הוא פותח את פיו, יידע שבשום אופן הוא לא יוכל להיות אדון על מילותיו, ועלול הוא להתפרץ בצורה שתוציא מידיו את המושכות, והמצב יהיה בחוסר-שליטה מוחלט. הדרך הטובה ביותר בשעה זו היא לשים מחסום לפה. להחליט שאין אנחנו מוציאים ולוּ מילה אחת. אשריו לאדם היודע כיצד עושים זאת.

הלקח השני שאפשר ללמוד מהמעשה הנ"ל הוא שלעולם לא יוכל אדם לידע מהיכן תצמח לו הישועה. לפעמים נראה לנו שאם נצעד בכיוון מסוים, משם ודאי לא ניוושע; והשי"ת מוכיח לנו שההיפך הוא הנכון, ודווקא משם ניגאל בגאולת עולמים.

מה שמוטל עלינו הוא ללכת בדרך הישר, ולבקש מהקב"ה שידריכנו בנתיב-האמת, ולא נכלם ולא נכשל.

מתוך הספר "ברכי נפשי" המכיל פרקי חיזוק ואמונה שנאמרו על ידי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א.