סיון רהב מאיר: 40 שנה הוא לא הניח תפילין, דווקא עכשיו הוא רוצה לחזור

מול הניסיון לתקוף את דוכני התפילין של חב"ד – מתברר שיותר ויותר אנשים ניגשים לדוכנים ומבקשים להניח תפילין, בעיקר צעירים. הנה רק שלוש דוגמאות שנשלחו אלי, מתוך אינספור:

* הרב שמעון בינשטוק מטורונטו כותב: "ביום שישי נכנס אלינו מיוזמתו ישראלי שנמצא בעיר. הופתעתי מהבקשה שלו. הוא סיפר שכבר 40 שנה הוא לא הניח תפילין, אבל כל השיח בנושא, כל הקמפיין, גורם לו לרצות לחזור למצווה הזו, והוא רוצה להתחיל עכשיו, לפני שבת".

* ולפעמים לא מדובר בשליחים רשמיים. אמא ושמה מירי כתבה: "הבן שלי נסע עם שני חברים לכנרת. במשך שלושת הימים שלהם שם, ניגשו אליהם אנשים בשמונה (!) הזדמנויות שונות, ושאלו את הנערים: יש לכם תפילין? אפשר להניח? זה קרה בלי שום יוזמה מצידם, הם פשוט הפכו לדוכן תפילין נייד. הגדיל לעשות אחד המבקשים שהסתובב בחוף וחיפש אם יש עוד אנשים שטרם הניחו, בשעה שהשמש כבר שוקעת, העיקר שיספיקו".

* ולעתים נערים שבעבר היו ניגשים לדוכן כדי להניח תפילין, מבקשים יותר: בתל אביב הופתע ביום שישי האחרון שליח חב"ד המקומי כשכמה נערים הגיעו עם שולחן אל דוכן התפילין שלו בשוק הכרמל, ואמרו שגם הם רוצים לפתוח דוכן משלהם. כך היה. הם קיבלו מהשליח כמה זוגות תפילין וכיפות, והפכו לשליחים בעצמם, לכמה שעות.

אז תודה על התזכורת הזו, מי אנחנו באמת. שבוע טוב.

אתגר חיינו

אני מפרסמת את הרעיון הזה כל שנה. כל שנה נראה לי שהוא נהיה דחוף וחשוב יותר: בפרשה, פונים שבטי ראובן וגד אל משה רבנו, ומבקשים לפני היציאה למלחמה להשאיר את הרכוש והילדים בעורף: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". קודם גדרות לצאן, אחר כך ערים לילדים. קודם הכסף והקריירה, אחר כך המשפחה.

משה רבנו עונה להם, אבל בתשובה שלו הסדר הפוך: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם". כלומר, קודם כל הילדים, אחר כך הצאן. זה לא סתם סדר כרונולוגי, זה שיעור. זו אמירה ערכית, מה בא קודם, מה יותר חשוב.

ואז רש"י מנסח בחמש מילים את המסר של משה רבנו אליהם, אבל בעצם לכולנו: "עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל".

אנחנו הרי יודעים מה העיקר ומה הטפל בחיים, אבל כמה קשה ליישם. כמה מהזמן שלנו אנחנו מנצלים, וכמה זמן אנחנו מבזבזים? האם נבחר להמשיך לגלול את הפיד ולהתכתב בווטסאפ, או להתייחס לילד שלנו שעומד לידינו? האם נקבל החלטות בגלל "מה יגידו" ובגלל שיקולי יוקרה, או מסיבות מהותיות? האם נשקיע בשטויות שיותירו אותנו מרוקנים, או במשהו שייתן לנו תחושת סיפוק ומשמעות אחר כך? בעצם, האם היינו עונים כמו שבטי גד וראובן, או כמו משה רבנו?

שנזכה לעשות את העיקר עיקר, ואת הטפל טפל.

להסתכל ממעוף הציפור

זה נראה בהתחלה ארוך ומתיש. בפרשת השבוע מופיעה סקירה מפורטת של כל המסעות שעם ישראל עבר במדבר. 42 תחנות, 40 שנה, ואינספור אירועים – עד שהם זוכים לבסוף להיכנס לארץ ישראל.

חכמינו מסבירים שאנחנו עוברים בחיים שלנו מסעות רבים ומתמשכים. תוך כדי צעידה לא תמיד ניתן להבין מה המטרה של כל חלק במסע. הראייה שלנו היא נקודתית וחלקית. לפעמים נראה שאנחנו במשבר בלתי-פתיר, או שאנחנו בנסיגה אחורה. לפעמים אנחנו בשיא הפסגה, אבל אז מגלים שהגאולה השלמה עדיין רחוקה.

בפרשה, אחרי ארבעים שנה, העם מסתכל על הכול שוב לאחור ומקבל תמונה חדשה. הוא מבין שכל צעד היה חשוב, שלמדנו משהו גם מההצלחות וגם מהכישלונות.

כמה חשוב לחיות עם פרספקטיבה רחבה. המבט הזה יכול להועיל לכולנו, לא רק כעם אלא גם ברמה האישית: אנחנו תמיד נמצאים בחלק קטן מתוך מסע שהוא הרבה יותר ארוך, גדול ומשמעותי, ושוודאי יהיה לו סוף טוב.

טעימה מתורת הנסתר

"שלום סיון, לפעמים, מול המציאות החדשותית, אני מרגיש שדווקא בעולמות הנסתרים והעמוקים, בפנימיות התורה, נוכל למצוא פריצת דרך חדשה.

"אני גר בעיר צפת. הלכתי אתמול לקברו של רבי משה קורדוברו (המכונה הרמ"ק), המקובל שקבור כאן, לרגל יום פטירתו. אומרים שביום הפטירה של האדם חשוב ללמוד מתורתו, אז הנה משהו קטן: רבי משה קורדוברו מסביר כיצד הפנים של כל אחד מאיתנו הם מדריך לתיקון עצמי, כי כל איבר בפנים הוא בעל משמעות רוחנית עמוקה וצריך להשתמש בו היטב. וכך הוא כותב:'אוזניו – יהיו נוטות תמיד לשמוע הטוב, והמגונה לא ייכנס בהן כלל.פיו – לא יוציא אלא טובה, ולא יוציא מפיו דבר מגונה ולא קללה ולא רוגז וכעס כלל ולא דברים בטלים.פניו – תהיינה מאירות תמיד ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות.עיניו – לא יסתכל בהן כלל בשום דבר מגונה, אבל תהיינה תמיד פקוחות להשגיח ולרחם על האומללים כפי כוחו'.

"כלומר, כל מה שאנחנו שומעים, אומרים ורואים, אפילו הבעת הפנים שלנו, הכול משפיע על האישיות שלנו פנימה, וגם משפיע על העולם כולו החוצה".

לזכרו.

האם אתם עוברי דרכים או הולכי דרכים?

איך נעבור את מסעות חיינו? בפרשת השבוע מתוארים כל המסעות של העם במדבר. רבי יוסף חיים מבגדד, ה"בן איש חי", מסביר שיש לאדם שתי אפשרויות, איך לעבור מסע - להיות עובר דרכים או הולך דרכים:

עובר דרכים – "כל מטרת לבו רק לבוא ולהגיע למחוז חפצו, ובדרך הוא רץ". כלומר, עובר דרכים ממהר מנקודה א' לנקודה ב', בלי לשים לב לדרך, בלי לייחס לה חשיבות. היא רק עיכוב והוא היה מדלג עליה אם היה ניתן.

הולך דרכים – "יודע שבכל מקום שתדרוך כף רגלו, הנה ה' מכין צעדיו, למען יתקן שם איזה ניצוץ השייך לנשמתו". הולך דרכים יודע שגם הדרך חשובה, לא פחות מהמטרה. שאלוקים נמצא גם במקומות הפחות צפויים, ואפילו מכוון אותו לשם, כדי לתקן שם משהו.

עובר דרכים יתעצבן ויצפור בפקק, הולך דרכים יחשוב למה הוא שם ואיך לנצל היטב את הזמן הזה. עובר דרכים יתעלם מאנשים שיפגוש בדרך, הולך דרכים ישמח על ההזדמנות להכיר ואולי להתחבר ולעזור. עובר דרכים לא ישים לב לנוף, לשקיעה או לזריחה, הולך דרכים ייהנה מנפלאות הבריאה שנגלו לפניו בדרך.

כל אחד, בתתנות שלו במסע חייו, יכול לשאול את עצמו: האם אני עובר דרכים, או הולך דרכים?