איך זה ששני אנשים נמצאים באותו אירוע, אבל זוכרים דברים אחרים?

לאדם יש זיכרון בעל קיבולת מידע של תשעים אלף (!!!) ספרים. מובן שאנחנו לא מתמקדים בלזכור ספרים בלבד... אנחנו זוכרים את צבע המכונית של השכן ואת שמה של בת הדודה הקטנה, זוכרים מה אכלנו אתמול ולאן ניסע שבוע הבא. בסך הכול הזיכרון מכיל כמות מידע אדירה על כל חיינו מגיל מוקדם מאוד. האם ראיתם פעם ספריה שבה תשעים אלף ספרים? תארו לכם כמה קשה לנסות למצוא ספר מסוים בספריה כזו... אין ספק שתידרש עזרה מהספרן.

בתוך הראש שלנו לא יושב ספרן, כמובן, אז איך אנחנו מצליחים לשלוף את המידע הדרוש לנו מהזיכרון תוך זמן קצר כל כך?

כדי להמחיש את העניין, בואו נתאר לעצמנו תאונת דרכים קטנה בין שתי מכוניות – האחת לבנה והשנייה שחורה. עשרה אנשים ראו את התאונה. אחר שבוע, נוכל לראות שאחד מהם מספר ששתי המכוניות היו אפורות, אחד דווקא טוען שהייתה שם מכונית כחולה והשלישי משוכנע שהן היו לבנות... כל אחד מהם בטוח לחלוטין בדעתו, וכולם ראו בדיוק אותו הדבר. אז מה קורה כאן?

התשובה היא שכיוון שהזיכרון שלנו ענק כל כך, ומכיל כל כך הרבה פרטים, הוא כמו מחולק לתיקיות לפי נושאים. יש תיקיית "תאונות" ויש תיקיית "שחור" ויש תיקיית "מפחיד". לכל התיקיות הללו מתקשרים עוד כל מיני אירועים ופרטים, למשל – לתיקיית תאונות קשורות גם "כמעט תאונות" או סיטואציות התנגשות שמזכירות תאונה, וכן הלאה. השיטה הזו יעילה מאוד, משום שהיא מאפשרת לנו לחפש בתיקיות ולהיעזר באסוציאציות, במקום לעבור בצורה מקרית על מיליוני פרטים בודדים. למערכת הזו קוראים "זיכרון אסוציאטיבי".

החיסרון הוא שלפעמים דברים מסוימים מתבלבלים לנו עם דברים אחרים באותה תיקיה. לכן, למשל, אותו אדם שראה את התאונה חושב שהמכונית הייתה כחולה. אולי פעם הזדעזע מאוד לראות מכונית כחולה שהתרסקה בתאונה, ולכן הצבע הכחול מתקשר במוחו לתאונות.

כלומר – הזיכרון האסוציאטיבי הוא מהיר ויעיל, אבל לא תמיד מדויק.

כל האמור לעיל בא להסביר איך קורה שבני זוג מתווכחים על עובדות, וכל מהם איתן בדעתו לחלוטין ולא מבין איך השני בכלל מסוגל להתווכח על דבר כה פשוט; יכול מאוד להיות שכל אחד מהם זוכר את הדברים אחרת, וכיוון שאין צד שלישי שיכריע – זהו ויכוח עקר לחלוטין.

כאשר אנו רואים שנסחפנו לוויכוח מעגלי על עובדות – צריך לצאת ממנו במלוא המהירות, משום שמדובר בבור ללא תחתית. הפתרון הוא להבין שהוויכוח הזה בכל מקרה לא יעיל במיוחד. אם זה ויכוח לשם ויכוח הוא מיותר ממילא, ואם זה ויכוח שאמור לחתור להסכמה – כבר הבאנו בעברדרכים יעילות פי כמה להגיע להסכמה אמיתית וטובה. עזבו את ההתעסקות המיותרת בעבר, והתמקדו בהווה ובעתיד.

התמונה הגדולה

לסיום, ניתן עצה קטנה אך חשובה: ראיית התמונה הגדולה היא כלי חשוב מאוד לפתרון בעיות.

בשעת ויכוח או מריבה יש לנו תחושה חזקה של רדיפת צדק. אנחנו בטוחים כל כך שאנחנו צודקים, רוצים כל כך להסביר את עמדותינו ולגרום לצד השני להבין אותן, עד שלעמים אנו נגררים לשימוש במילים לא נעימות, להטחת ביקורת ולהאשמות. ולמען האמת – לפעמים אנחנו פגועים, ויש לנו מעין רצון לנקום. גם זה קורה.

אך צריך תמיד להעמיד לנגד עינינו את התמונה הגדולה, ולזכור: המטרה האמיתית והסופית שלנו היא שבבית תשרור אווירה נעימה, שיהיה לנו קשר טוב ואוהב עם בן או בת הזוג, שנגיע להסכמה ונצליח לפתור בעיות במהירות האפשרית. לצורך כך צריך לפעמים לנשוך את הלשון, להתאפק ולא לומר דברים שאנחנו מאוד רוצים להשמיע, לוותר על ה"צדק", לשים את האגו בצד וללכת לקראת הפרטנר שלנו. אם לא נעשה זאת, אולי נחווה ניצחון (מר) לכמה דקות, אבל לטווח הארוך נפסיד את הדברים החשובים באמת.

אז איך מצליחים לעשות זאת? קודם כל, מפנימים את הידיעה שזווית הראיה שלנו מוגבלת, שהשיפוט שלנו סובייקטיבי לחלוטין ושלמרות שאנחנו לגמרי מרגישים ומאמינים שהצדק לצידנו – יכול להיות שזה לא המצב.

שנית, להאמין בלב שלם שבן או בת הזוג לא מתכוונים לפגוע בנו ורוצים בטובתנו ובטובת הקשר. בדיוק כפי שאמרנו מקודם שווית הראייה שלנו מוגבלת – גם זווית הראייה של הצד השני מוגבלת. גם הוא לא רואה את התמונה כולה. לפעמים הוא עשוי לפגוע ולהכעיס, אך הוא עושה זאת או מתוך חוסר הבנה או מכיוון שגם הוא עצמו פגוע וכעוס. זה אף פעם לא מגיע מתוך כוונה זדונית ומרושעת להכאיב (להוציא, כמובן, מקרים קיצוניים. אנו מדברים על אנשים נורמטיביים).

דו שיח טוב יוצא מתוך נקודת הנחה שיש לנו מטרה משותפת שגדולה יותר מהוויכוח הספציפי הזה: לחיות יחד באהבה, שלווה ושלום.