"בכל פעם שאני מחמיא לך באמת – את חושבת שאני צוחק עליך"

בפוסטים האחרונים כתבתי על מערכות יחסים פוגעניות, ונתתי שתי סיבות ראשונות, ואת השלישית התכוונתי לשלוח היום.

לתזכורת, הנה הפיסקה אותה אני רוצה להמשיך מהפוסט הקודם: כיוון שהנושא של "אלימות" ו"התעללות" ו"יחסים נרקסיסטיים" הפכו להיות טרנד לאחרונה,נוצר מצב שיש פעמים שאנשים, נשים וגברים, משתמשים במושגים האלו כדי לתאר חוויות קשות שלהם בתוך מערכת יחסים, אך בפועל, לא מדובר במערכת יחסים מתעללת.

בקליניקה שלי פגשתי כמה סוגי מקרים:

1. פוגעים שמשליכים את ההתעללות על הצד השני

על זה כתבתי בפוסט שלפני האחרון. לרוב הם נרקסיסטיים, פסיכופתיים ועוד.

2. אנשים שמערכת היחסים שלהם פוגענית ומתעללת באופן הדדי

על כך כתבתי בפוסט הקודם.

3. אנשים שבחוויה שלהם מערכת היחסים היא פוגענית, אך היא לא בגלל שהצד השני פוגע.

על זה אני מתכוונת לכתוב בפוסט הזה.

מה הכוונה שלי כשאני כותבת ש"בחוויה שלהם" הם חווים מערכת יחסים פוגענית, אף על פי שהצד השני לא פוגע?

הנה דוגמא קלאסית.

רותי ואיציק הגיעו לקליניקה ביחד. "רבנו בדרך", היא הספיקה להגיד לי אחרי ה"שלום".

הכנסתי אותם ללובי, הראיתי איפה השירותים והמטבחון, ושאלתי מי רוצה להיכנס ראשון.

היא נכנסה וסיפרה שבעלה ממש פוגע בה מילולית, מאשים ומבקר אותה כל הזמן. מה שהיא עושה – לא טוב. אין מילה טובה אחת.

היא הביאה מקרה שקרה בשולחן השבת באותו השבוע, ואיך הוא האשים אותה בדברים שהיא לא אשמה בהם.

היא לא יכולה ככה יותר, שום טיפול זוגי לא עזר, והיא רוצה להתגרש.

שאלתי, שיקפתי, ביררתי... על פניו היה נשמע שיש לה בעל לא ממש נחמד, בלשון המעטה. אפילו רשע, אפשר לומר.

היא יצאה וקראה לו להיכנס.

הוא סיפר על אישה שכל הזמן מתלוננת, ששום דבר לא טוב בעיניה, שהיא לא מכבדת את הזמן שלו עם עצמו ושכל הזמן טוענת שהוא לא מתייחס אליה מספיק – גם כשהוא מתייחס, מחמיא, מפרגן, קונה מתנות.

"ומה אתה חושב?", שאלתי.

"אני חושב שהיא ממציאה דברים שלא היו. באמת", הוא אמר בשיא הרצינות.

"אני אתן לך דוגמא", הוא אמר, וסיפר אירוע שקרה בשבת האחרונה בזמן הסעודה, בדיוק האירוע שהיא סיפרה עליו, אלא שהוא סיפר אותו אחרת לגמרי, ואם לא הייתי יודעת שהם בני זוג שישבו על יד אותו השולחן, בוודאות לא הייתי מקשרת בין שני המקרים.

קראתי לשניהם ביחד וביקשתי שכל צד יספר את הסיפור מהצד שלו מול הצד השני, ובאותו הזמן הצד השני מתחייב להקשיב עד הסוף, גם אם ייאמרו דברים שלא היו ולא נבראו.

היא סיפרה ראשונה.

הוא ישב על הכיסא המום. ראיתי שהוא רוצה להגיב, וסימנתי לו עם האצבע על הפה שישתוק עד שהיא תסיים. הוא היה צריך ממש להחזיק את עצמו כדי לא להתפרץ לדבריה.

כשהיא סיימה הוא היה נסער.

"אני מבטיח לך!", הוא אמר ושם את היד על לבו, "מעולם לא אמרתי לך ש... רק שאלתי אם זה בסדר ש.... ולא הבנתי למה התפרצת עלי. כשהגשת את ה... אמרתי לך שזה מדהים, ואת רק אמרת שאני אומר את זה בטון ציני, אבל אני מבטיח", והוא שוב הניח את ידו על לבו, "שהתכוונתי למה שאמרתי, ובכל פעם שאני מחמיא לך באמת – את חושבת שאני צוחק עליך".

הוא התאפק לא לבכות. העיניים שלו כבר היו רטובות.

"אתה תמיד לועג לי", היא אמרה בארסיות.

"אני בחיים לא לועג לך!", הוא אמר בצעקה.

עצרתי את השיח ביניהם, ורק שאלתי את האישה מי בעברה היה ציני כלפיה, מזלזל, מאשים ומבקר, וכשכבר נאמר משהו טוב, הגיע אחרי זה משהו מאד מאד לא נעים.

"אמא שלי", היא ענתה מיד.

"ספרי לי עליה עוד קצת", ביקשתי.

"אמא שלי בחיים לא אמרה מילה טובה באמת. כשהיא אמרה, זה היה תמיד בארסיות, כדי להגיד שזה לא מספיק טוב", היא אמרה בקרירות.

הוא הסתכל עליה ועלי. הנשימות שלו היו מהירות. היה ברור שהוא בוער מבפנים.

ראיתי שהוא רוצה לומר משהו, ושוב סימנתי לו עם אצבע על הפה.

"יכול להיות שאיציק באמת באמת מחמיא לך, אבל את לא מאמינה לו, כי את לא מאמינה שאת ראויה למחמאות?", שאלתי.

היא זזה באי נוחות על הכסא, כאילו פתאום משהו מפריע לה, והורידה את העיניים.

ראיתי אותו.

הגוף שלו, שהיה דרוך כל כך, מוכן לזנק כדי להגן על עצמו, התרסק על הכסא. הכתפיים החסונות נשמטו, הגב התעגל והוא היה נראה מובס.

"זה אמא שלך. זה לא אני", הוא אמר בשקט. "אני לא אמא שלך".

היא לא הרימה את העיניים.

"סליחה", היא אמרה, בקול שבור.

נתתי לסליחה הזו להדהד. ראיתי אותו מתחיל להסדיר את הנשימה.

"שניכם לא אשמים", אמרתי. היא הרימה את הראש לאט, ולא הסתכלה לכיוון שלו.

היה שקט בחדר. נתתי לו להיות.

אף על פי שזו רק פגישת אבחון, הטיפול כבר התחיל.

ההבנה שהוא לא פוגע בה באמת, אלא שהיא פגועה הרבה קודם לכן, וזה לא קשור אליו, היא המפתח לעבודה שהיא צריכה לעשות, והוא? הוא יצטרך ללמוד איך לסלוח על השנים הקשות שהם עברו, כשהוא מואשם בדברים שלא עשה.

הסיפור הזה שכיח מאד אצלי בקליניקה, ולכן חשוב לי להביא אותו.

הטרנד של אנשים, גברים ונשים, שמתלוננים על מערכת יחסים הרסנית ופוגענית, יכול להיות מסוכן, כי יש פעמים שמדובר בקושי אחר, ולא במערכת יחסים קשה.

איך נדע?

לפעמים לא נדע.

לפעמים גם אנשי מקצוע מומחים טועים.

לכן אני מביאה את התוכן הזה, כדי שכל אחת תוכל להבחין ולאבחן את עצמה ככל האפשר.

כדי שאנשי מקצוע יזהרו יותר.

כדי שאפשר יהיה לזהות מתי זו מערכת יחסים פוגענית באמת.

מהניסיון שלי, רוב הקשיים בזוגיות מתחילים מקושי בתקשורת. דבר בסיסי כל כך הוא זה שהכי חסר. לא לומדים אותו בשומקום, ולא ברור למה.

אני בטוחה שככל שגברים ונשים ילמדו לתקשר טוב יותר, כך הבעיות יפחתו.

והלוואי ונזכה כולנו לזוגיות טובה, רגועה ומחבקת.

איתך, גם אם זכית וגם אם לא.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.