האם אנחנו דומים יותר לירמיהו הנביא, או לאפלטון? הרהורים לתשעת הימים

זה היה בין שעת הבוקר לצהריים, ואולי קצת אחרי. השמש יקדה מעליו, וחומה לא הבדיל בין צדיק לרשע. האדם הזקן שפוף הקומה ישב כשראשו שמוט, וכולו גועה בבכי. הוא הביט מבעד לדמעותיו  על השועלים שבאו ויצאו מבין החורבות. לבו מר עליו וכאב עז פילח את נשמתו. החורבה מולו הייתה מציאות ולא חלום, והיא כאילו השלימה את תמונת האבל והחידלון. את ברכת השלום שנאמרה מאחוריו כמעט שלא שמע, היא ריחפה מעליו. הוא הפנה את ראשו לעבר ההלך, שהכירו מיד. היה זה אפלטון החכם, ממקורבי המלכות, ומתמטיקאי דגול.

"עליך השלום", ענה לו הזקן.

"מתפלא אני עליך, ירמיהו הנביא, האם זה אתה שבוכה כל כך על עצים ואבנים שנפלו? והלא אין חכם כמוך מבין היהודים?".

"בית המקדש...", התרסק קולו בבכי.

"אבל נחרב רק בית אבנים, יפה ככל שיהיה. אלו היו קירות ולבנים".

ירמיהו הבין שהנוכרי שלפניו לא יבין, למרות חוכמתו המפורסמת, ולכן השיב לו בשאלה.

"האם במסגרת הלימודים שלך נתקלת בשאלות סבוכות שאינן בנות פתרון?".

"ודאי, הרי אנו החכמים יושבים על המדוכה שעות רבות, וישנן כמה בעיות טעונות פתרון. לא לכל דבר יש תשובה".

"שאל אותן, ואענה לך", בקש ירמיהו בביטחון.

שטח אפלטון את שאלותיו הסבוכות ביותר, ולהפתעתו לא היה גבול. ירמיהו פתר לו אותן בפשטות ונתן הסבר מפורט על בעיה ובעיה וצדדיה. אפלטון פער את פיו בתימהון.

"עוד שאלה אחת לי אליך, מאין אתה יונק את הידע הבלתי נתפס הזה?", שאל פתאום בהערצה גלויה ובהשתאות עצומה.

הצביע ירמיהו על חורבת המקדש, ואמר: "מהאבנים האלה. זו התשובה שלי גם לשאלה הראשונה ששאלת. עכשיו תבין למה אני בוכה על אבנים וקירות. אם מאבנים אלו אני חכם כל כך, רק תבין מה היה לנו כשבית המקדש עמד על תילו והשכינה שרתה בתוכו. האם תוכל להבין זאת?".

אפלטון לא ענה, רק הביט אל עבר החורבות ואל ירמיהו לסירוגין. הוא עמד נטוע על מקומו, מנסה לשווא להפעיל את מערכות מוחו הגאוני להבין את הנאמר, אך ללא הצלחה.

* * *

האם אנו, בני ובנות עם היהודי, כן מבינים? לצערי, רובנו הגדול, כמו אפלטון, מתקשים בהבנה.

לפני כמה שנים ישבתי בחתונה. פגשתי קרובת משפחה מסורתית. בין הנושאים שעלו וירדו, עלו גם שאלות ביהדות. נשאלתי: "תגידי, באמת את מאמינה במשיח? הרי כולנו היום במדינת ישראל. ירושלים כבר בנויה. אני לא מבינה, מה יהיה טוב יותר? האם אצטרך לטרוח לקנות בקר כדי להביא אותו לבית המקדש? ומי צריך היום את כל העבודה הלא נעימה של שחיטת בהמות? למי זה חסר?".

לא התכוננתי לשאלה רק אמרתי לה: "את שואלת כך, כי את לא מתחילה להבין מה היה אז, ואת ודאי לא קולטת מה חסר לך היום".

"לא חסר לי כלום", ענתה בפשטות.

אף על פי שהבנתי את מה שאמרתי, לא יכולתי להסביר לה על רגל אחת שהעולם שהיא רואה לנגד עיניה הוא קמצוץ עלוב מעולם מופלא שהיה ויהיה בעתיד.

כולנו גדלנו על סיפורי בית מקדש, עבודת הקרבנות שכיפרה על כל החטאים, על אמונה שהייתה מוחשית ועל קרבת ה' שהייתה מציאות בחיי היום-יום, ולאו דווקא בבית המדרש. זכינו לנביאים שעזרו לנו לבדוק את דופק החיים והאמונה. יחד עם זה, חזינו בניסים גדולים.

אבל מאז עברו אלפיים שנות גלות. תחילה זכרנו את כל הטוב שהיה בזמן הבית, ובכל שנה בשנה, בתאריך ט' באב, התפקקו עצמותינו מבכי. הבנו שכל הצרות הן תוצאה ישירה של החורבן. אבל לאט, התרחקנו מעל אדמתנו. התפזרנו בין האומות, חווינו רדיפות, שחיטות, טביחות וגירושים, וזה גרם לכך שבקשתנו הצטמצמה למעט שקט. שמחנו בלחם, בבגד שהיה לנו. הטוב ביותר שיכולנו לצפות לו היה שהגויים יניחונו לנפשנו. התרגלנו למסע גלות מבלי לראות אור בקצה המנהרה. עברנו עליות ומורדות, מלחמות והקמת מדינה. וכמו שכתוב, צרות אחרונות משכיחות את הראשונות. שכול וכאב היו מנת חלקנו בארצנו. "ואומר לך בדמייך חיי..." לא היה רק קטע מתפילה, אלא מציאות חיים. יחד עם זה, לא התייאשנו מלצפות לגאולה, וכמדי שנה לבכות בתשעה באב.

הטכנולוגיה המתפתחת בקצב מזורז עשתה מהפך בכל המשורים ושיעבדה אותנו לנוחות, בלבלה מעט את עולמנו הרוחני. הרגש קהה מרוב שנים ומהפכות. והיום, כדי להיכנס מוכנים לצום, יש לקרוא הרבה על החורבן הישן וגם הטרי של חורבן יהדות אירופה, ואז איכשהו אנו מקבלים מושגים בהבנת האובדן והחידלון. אבל בכי? לא נעים, הוא כבר כמעט שלא מופיע.

איך זה קרה לנו?

לאט ובטוח התרגלנו להביט אל כל צרה וצרה כאל דבר מקרי. אם רק נקנה דירה – יהיה לנו שקט, רק אתקבל לעבודה – תבוא הפרנסה. רק הבוסית המעצבנת תצא לפנסיה – ויבוא גואל. רק הימין יעלה – המדינה תתחיל לתפקד, רק ניכנס לעזה לעשות שם סדר – וחסל סדר הפיגועים. רק נשקיע בהסברה נכונה – ובית הדין הבינלאומי ל"צדק" בהאג יהפוך למוזיאון הנצחה, כי השחקן הראשי לא רלוונטי.

קשה לעצור לרגע ולהפנים את משפט המחץ של ירמיהו הנביא. כל הצרות, המחלות, קשיי השידוכים, התאונות, החרדות והדיכאונות הם לא סטטיסטיקות. הם לא אמורים להיות החיים. כל אלו באו מהחורבן ההוא, מאותם אבנים וקירות שעליהם בכה ירמיהו. החיים האמיתיים הם אלו שהיו כשבית המקדש עמד על תילו. אז לא היו דיכאונות, התאבדויות, מחלות ואפליות. פשוט שכחנו שאמורים להיות לנו חיים יפים. שכחנו, או לא ידענו, שאנו אמורים לחוות שנים של נחת ושלווה. לא העלינו על דעתנו שאין צורך להיות סחוטים ושחוקים. היה ברור לנו תמיד שהרגשת אושר ורעננות, שמחה וסיפוק, הם בונוס שבא לעיתים. אבל מעולם לא ידענו שלבונוס הזה יש שם, והוא נקרא קרבת ה'. תחושה הרבה יותר מרוממת מזו קיבלנו בזכות הקרבת הקורבנות בבית המקדש.

שכחנו שחיינו היום מתנהלים על פי חיי גלות מאז עזב הקב"ה את ביתו. אם רק נשוב אליו באמת, הוא ישיב את האבנים, שיעמדו נדבך על גבי נדבך כקריית מלך רב בשעתו, ויאירו בעבודת הכוהנים. אז יחול כל העולם מפניו. קרבת ה' תחזיר לנו את הממד האמתי, בדיוק כמו בנבואה: "ביום ההוא יהיה ד' אחד...".

בעוד כמה ימים יהפוך היום לכולנו מתוגה לשמחה, ונחזה בבית המקדש השלישי. אמן כן יהי רצון. 

אם חלילה לא, אז אולי נדע היום, יותר מתמיד, למה לשאוף ולצפות. ואף על פי שיתמהמה, נחכה לו בכל יום שיבוא.

יהי רצון שנתקרב יותר לתפילתו של ירמיהו מאשר לקוצר הבנתו של אפלטון בזמנו.