הכאב הכי עמוק שלך – הוא בעצם געגוע. טור לתשעת הימים

נסי להסתכל על תמונה שתלויה אצלך בבית כבר שנים כאילו שאת רואה אותה היום בפעם הראשונה בחייך.

אם תנסי את זה שוב בכל יום מחדש, תגלי שבכל פעם את יכולה לראות בתמונה פרטים חדשים, שלא שמת לב אליהם אתמול ושלשום.

אישה כאובה סיפרה לי על משהו נורא שהיא עוברת כמעט מידי יום, משהו שזעזע אותי מאד. כשהבעתי את הכאב שלי, היא אמרה לי בפשטות אדישה - "אה, זה... אני רגילה לזה, זה ככה כבר שנים".

ההתבוננות ממקום מחודש עשויה להפתיע אותנו מאד.

אנחנו רגילים למשל, למידה או תכונה שיש בנו, או למציאות חיים שאנו חיים בה. וממשיכים לבנות עליה תילי תילים, עוד קומה ועוד אחת, ובכך מקבעים את עצמנו.

אני מציעה להסתכל על עצמנו ועל החיים שלנו כמו מחדש, לבחון אותם מבחוץ כאילו שאת רואה אותם לראשונה בחייך, בטוחה שתגלי שם דברים חדשים.

כי רק בתפיסה שלנו היום הוא אתמול.

***

הרמתי את סל הכביסה הכבד, לא שמה לב שהוא נסדק בקצהו. שריטה עמוקה נחרצה בבשרי. לא נורא כואב, אבל מספיק בשביל לעצבן.

יום למחרת, מבט בשריטה הפליא אותי. כמעט שלא נותר זכר לזו העמוקה שנחרצה בבשרי אתמול. ורדרדה ושטחית למדי, היא קישטה בעדינות את זרועי.

חשבתי על כך שאנחנו הם בעצם לא אותם אנחנו של אתמול. אנחנו מתחדשים, ממש פיזית, בכל יום. שלא לדבר על הבריאה כולה, שמתחדשת ללא הרף וללא לאות מידי יום. אבל אנחנו ממשיכים לשמר בעקביות רציפה את אותם הדברים שהתרגזנו או התרגלנו אליהם אתמול ושלשום.

יש משפט חזק שאומר:

מרגיש תקוע? תזוז. אתה לא עץ!

פגשתי חברה שספרה לי שהיא גרפיקאית באותו המשרד כבר במשך עשרים שנה. די נמאס לה, ויש לה כל מיני חלומות, אבל היא מבינה שאלו החיים, ושאין מקום לרצונות שלה עכשיו, ואין מה לעשות, וברוך השם שיש לה עבודה, ואת מי לפרנס, וכולי וכולי...

כמה אנחנו נוטעים את עצמנו בכוח עמוק לאדמה, מנסים למצוא אחיזה וביטחון בקרקע, שממילא הולכת ונמוגה עם השנים באופן טבעי מתחת לרגלינו.

אולי מותר לזוז. אולי כדאי לנסות להסכים להתמודד עם הפחד שיעלה ביציאה מאזור הנוחות. אולי היום יקרו דברים אחרים מאתמול?

"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

בורא עולם יוצר מידי יום את המציאות מחדש. ולנו, הברואים, יש יכולת ליצור מחדש מידי יום את מציאות חיינו.

ואם אני פוחדת לשנות?

***

חכמינו אומרים שאילו היינו חיים ברמת ידיעה גמורה שה' הוא אבא שדואג לפרטי פרטים, ושהוא האחראי הבלעדי עלינו, ומשגיח כל רגע וכל שניה על המתרחש – היינו הולכים ברחוב בצעדי ריקוד מאושרים.

הרי יש לנו אבא הכי עשיר והכי מקושר והכי יכול שיש. אז מה יש לנו לדאוג?!

אלא שאנחנו שוכחים את זה לפעמים, ונמצאים בחרדה שמא דברים ייצאו משליטה.

לכו על זה, תנסו, אל תפחדו להעז להיות. יש לכם ההגנה הכי גדולה בעולם. ואחרי הכל – מי זה שיוצר אצלכם את התשוקה והרצון להתחדש וליצור, לפתח ולהתנסות, אם לא ה' יתברך?!

ומה שהיה אתמול? ולפני כמה שנים, כשלא עבד לך?

אה. את כבר משהו חדש, וכל העולם התחדש והשתנה כבר אלפי פעמים מאז. זו רק את שממשיכה להחזיק חזק באדמה, משמרת את מה שהיה. אל תפחדי לזוז, את לא עץ. יש לך יכולת להיות בעוד מקומות, לנסות דברים חדשים, להעז לפגוש פחדים ישנים, אולי תגלי שהם כבר אינם שם?

***

"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

שנים שאנחנו מתאבלות בשלושת השבועות ובתשעה באב, בכל שנה מחדש אנחנו מרגישות את המועקה הזו ממלאת לנו את כל חדרי הלב בכעין חומר דביק וחם, ולפעמים, לא נעים לומר, אפילו מתיש.

מי היא, הגלות הזו? איך היא קשורה אלינו? הרי בסך הכל אנחנו מסתדרים איכשהו ככה בחיים שלנו, בלי לדמיין יותר מידי גאולה. רצים, נופלים, קמים, ושוב ממשיכים לרוץ.

יש גם התירוץ שהעיתוי הזה בכלל מגיע כשהראש כבר נמצא עמוק בתוך החופש.

אולי בתפיסה שלנו מימי הילדות, אלו ימים של חום והגבלה במוזיקה ובארוחות צהרים ובים ובבריכה, ובכל מה שכיף לעשות בחופש.

אך גם על התמונה הזו אפשר להסתכל מחדש!

בכל השנה אנחנו עטופים במנגנוני הגנה שמסייעים לנו לשרוד. מציבים לעצמנו חומות בצורות היטב, עסוקים עד למעלה מהראש בכל הסחות הדעת שיצר למעננו היצר הרע, והנה, יש ימים מיוחדים שבהם מתבקש מאיתנו להתבונן דווקא בחלק המודחק ההוא, הלא פוטוגני, זה שנמצא מאחורי המסכים מהזכוכית המחוסמת שמגנים עלינו היטב.

החלק של הכאב.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש גרעין של כאב פנימי עמוק מאד. בדרך כלל אנחנו מצליחים להשכיח מעצמנו אותו, איך אמרה לי השבוע סופרת חברה: "אני עושה הכל כדי לא לפגוש כאב. לא כותבת על זה, לא קוראת על זה, לא שומעת על זה. אין לי כוח לזה".

בימים אלו אנחנו דווקא מתבקשים להסיר את כל מנגנוני ההגנה, וכן לפגוש את זה.

זו הזדמנות נהדרת להכיר אותו, לעשות בו סדר, לזכור שהכאב – מקורו האמיתי בריחוק מהשם, בגלות. טבעו של כאב שכשלא פוגשים אותו – הוא מגיע דווקא בזמן שלא ערוכים לו, ומשתלט עלינו.

כמה מרפא ומשחרר לאוורר, לפגוש את המקומות האלו בימים המיועדים לכך. בימים שמזכירים לנו את מקורו האמיתי של הכאב.

ואיך פוגשים אותו?

מה זה בעצם כאב?

כאב הוא געגוע.

געגוע עמוק למשהו שהייתי רוצה ואין לי, למשהו שאני מדמיינת שיעשה לי טוב וחסר לי אותו כרגע.

כתוב: שישה קולם עולה מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע... והוולד כשיוצא ממעי אימו (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד).

כשהעובר עוזב את השי"ת מעולם של ידיעה ושלווה לעולם של בלגן ותהייה, הוא זועק כזו זעקה עד שהיא מגיעה מסוף העולם ועד סופו. חשוב לזכור שזה הכאב הראשוני שלנו, הכאב האמיתי והכי גדול, גם הוא מתחפש לדברים אחרים, כמו בעיות בפרנסה, גידול הילדים, זוגיות, וכו'...

בימים האלו הכי חשוב לזכור שאנחנו בעצם מתגעגעים.

כוספים עד העצם לחיבוק, לחיבור, לידיעה, לשלווה.

מספיק לשבת כמה דקות בכל יום כדי להיזכר, ולאפשר לגעגוע העמוק הזה להציף אותנו. לדבר אותו, להכיר.

רק תסכימי להיות מתגעגעת!

לרצות משהו טוב יותר, לרצות גאולה.

זה עצמו דבר ענק ששווה את הימים האלו.

רותי קניג היא סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים ולכתיבה תרפויטית.