"ראיתי את המבטים הכואבים, והבנתי שיש לנו שליחות פה בעולם"

איתן מיכאל ואני
השתתפנו ביום צילומים
לתוכנית על זהירות בדרכים.
בני נוער שדיברו על חוסר הזהירות בנהיגה שלהם פגשו את איתן מיכאל,
וראו מול עיניהם מה התוצאות של נהיגה לא זהירה.
נהנתי מהאיפור.
מהמצלמות.
מהרגישות של הבמאית והצוות.
אבל בפנים
בתוך תוכי
היה לי קשה.
זה התחיל בזה שכאשר הגענו ללוקיישן
איתני התחיל לגהק
וזה לא הפסיק שעה ארוכה,
ולא הצלחתי לעצור את זה
וזה ביאס
שכך התחיל יום הצילומים.
וזה המשיך בכך
שתוך כדי הצילומים, הראש שלו נפל.
כל הזמן יצא לו רוק.
הוא התמתח תוך כדי.
הרגליים זזות מהמקום
וצריך לסדר לו אותן.
הידיים, האגודלים
כבר לא ישרות.
לא נראה טוב.
אבל
לא התביישתי בו.
זה הילד שלי,
עם כל הפגיעה שלו.
לאורך כל הצילומים הוא הסתכל עלי.
הישיר אלי מבט.
ליטפתי אותו
ניקיתי אותו.
חייכתי אליו.
שידרתי לו אהבה.

אבל
הלב שלי התכווץ
בכל פעם
כשראיתי את המבטים הכואבים של בני הנוער.
חלקם בקושי יכלו להסתכל עליו.
הם ראו סרט שלו כשהוא בריא
ואחד מהם אמר
שהוא לא מסוגל להרים את העיניים מהמסך,
ולראות את הפערים בין איך שהיה
לאיך שהוא עכשיו
וזה צבט לי בלב.
כאב לי כל כך.
ראיתי כמה קשה להם
לראות ילד מתוק
תוסס וחי
שהפך לסיעודי, חסר ישע.
אחד אמר שכואב לו
הפספוס.
פספוס של ילד שלא חי כמו כל הילדים בגילו.
והוא אמר מה שאנחנו מרגישים כל יום.
כל היום.
המבטים הכואבים שלהם
מלווים אותי
מכאיבים לי
משקפים לי כמה המצב שלו קשה.
אבל
זה הילד שלי.
זאת מציאות חיי.
איתה אני צריכה להתמודד
יום יום
כבר עשר שנים.
ודווקא הצילומים
הכאב הגדול הזה
נותן לי כח להבין
שיש לנו שליחות פה בעולם,
והפגיעה שלו לא סתם קרתה
מתאונת דרכים.
כנראה יש לנו את הכח
להיחשף
ולהעביר מסר מאוד חשוב,
לנהוג בזהירות
ועל הדרך
לשמוח במה שיש לנו
ולחיות בשמחה
כי רק כך
החיים יחייכו אלינו בחזרה.

ריעות לוי
רמלה