סיון רהב מאיר: האם אנחנו רואים את העתיד המשותף שלנו ביחד, או שזה חורבן הבית?

1. אנחנו הולכים לשמוע הרבה השבוע על שנאת חינם. צום תשעה באב ביום חמישי, ולכאורה הכותרות מתאימות. הבית נחרב בגלל שנאת חינם, הנרטיב כבר מוכן.

אבל יצא לי לדבר השבוע עם יועצת זוגיות, שמלווה זוג שמתגרש. גם זה חורבן של בית, אמנם פרטי, אבל משפט אחד שהיא אמרה הלך איתי השבוע, גם באולפנים ובשיבושים.

"יש רגע כזה בחדר הטיפולים", היא אמרה. "שבו הזוג כבר לא עובד על הביחד, כבר אין 'אנחנו'. הם כבר בכלל לא בטוחים שהעתיד שלהם משותף. ברגע הזה משהו נסדק, מתרסק, וזהו".

תשעה באב מעלה שאלה נוקבת: האם אנחנו רואים את העתיד המשותף שלנו ביחד? אם כן, יש על מה לעבוד. אם לא, התשובה היא חורבן הבית.

מאז אני מקשיבה אחרת לכל מרואיין. מנסה להבחין בין קולות שרוצים כאוס לכתחילה, שזו מטרתם, הפירוק, לבין קולות שרוצים בנייה ותיקון משותף. בין אנשים שהמצב הנוכחי עושה להם טוב, הם רוצים אש, שלא לומר רוצים דם, לבין מי שרואים אותנו ביחד, כי "עדר הביביסטים" או "עדר השמאלנים" לא ייעלמו מחר בבוקר, ואנחנו באותו מרעה.

אנטואן דה סנט אקזופרי, מחבר הספר "הנסיך הקטן", אמר שאהבה אמיתית אינה שני בני זוג שמסתכלים זה בזו מתחת לחופה עם לבבות בעיניים. אהבה אמיתית זה שניים שמסתכלים קדימה, לעבר יעד משותף.

זה הסיפור. שנזכה להביט קדימה, לעבר יעד משותף.

2. קוראים מציפים אותי לאחרונה בסיפורי אנו-באנו. בסיפורים של חוסן ובנייה והיסטוריה ומורשת. אולי זו תגובת נגד למצב. אפרסם פה רק אחד מהם, שמזכיר לכולנו את הסיפור הגדול שלנו, שגדול מאיתנו. גם הוא קשור, ברוח הימים, לחורבן ולבניין.

אפרים אורן מקיבוץ שעלבים שלח תמונה וכתב: "את רואה את האדם המבוגר והמזוקן משמאל? זה אבא שלי, משה אורן, יליד צרפת, קיבוצניק דתי שלא מזמן חגג יום הולדת 90. את רואה את זה שלידו, עם החולצה הירוקה? זה פיליפ אספינל. צרפתי תושב פריז. ומה הקשר העמוק ביניהם? מתברר שסבא של פיליפ, אטיין אספינל, הציל בזמן השואה את המשפחה של אבא שלי. עכשיו הוא כאן בישראל, לראשונה, כדי לקבל הוקרה מהמשפחה שלנו לדורותיה".

בחול המועד פסח, 1944, בעיר וישי שבצרפת הנאצית, יצא סבא מנחם, אבא של משה, לקניות. כאשר נכנס לחנות פגש את מר אטיין אספינל שאמר לו: "היכנס לחנות ואל תצא". אטיין הבחין במכונית של הגסטפו חונה ליד הבית של מנחם, וסיפק לו בחנות מחסה. ואכן, שוטר צרפתי וקצין גרמני עלו לבית, שם האישה שפרה אמרה שאינה יודעת איפה בעלה. הם הבטיחו כי ישובו בימים הקרובים, לקחת את כולם ביחד.

אטיין היה יכול להסתפק בהצלה הזמנית הזו, אבל הוא רצה יותר. הוא לא היסס ונחלץ לעזור עוד: הוא ארגן רכב ולקח את המשפחה למקום מסתור כפרי מרוחק. לשפרה, שהייתה במצב בריאותי לא טוב, הוא ארגן אמבולנס שלקח אותה בנפרד.

במעשה חסד אצילי, תוך סיכון חייו, הציל אטיין משפחה שלמה בת חמש נפשות: את משה, הוריו, אחותו ואחיו. לאחר כמה חודשים צרפת שוחררה. שפרה נפטרה. מנחם עלה לארץ, וכפי שסיפר במהלך הערב, ראה את הפסוק הבא מתגשם בו: "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל".

79 שנים חלפו, ובטקס ההוקרה השתתפו מאתיים צאצאים מתוך יותר מחמש מאות (!) צאצאים שחיים כיום, כמעט כולם בישראל. "הכול בזכות הסבא של האיש הזה בחולצה הירוקה".

ואז אפרים שלח עוד תמונה, של מאות אנשים. "הנה הם כולם, על הדשא בשעלבים. מאות צאצאים של סבא מנחם וסבתא שפרה, שחיים כולם בזכות מעשה של אדם אחד, בהחלטה של רגע. בשיא הערב, בסדנת פסיפס יצירתית לכל הילדים, הוכן שם שלט: מרסי בוקו (תודה רבה), מר אספינל".

המנחה, שילה פריד, פתח ואמר: "הערב הזה הוא קיום חוב קדוש כלפי מי שלא איבד צלם אלוקים בחושך של אירופה בשנות הארבעים".

ולמה המעגל ההיסטורי נסגר דווקא עכשיו? הילדים והנכדים של מנחם חיפשו את אטיין שנים, אבל הוא הסתיר את מעשהו הנפלא אפילו מילדיו. הם מצאו אותו רק לפני כשנתיים, במאמץ רב. אחרי הרבה בירוקרטיה והצגת מסמכים, לפני כשנה, הוא הוכר רשמית על ידי "יד ושם" כחסיד אומות העולם. אבל רק עכשיו הנכד הגיע לראשונה לארץ, לפגוש את השבט המפואר.

סבא משה היה ראשון הדוברים בערב. הילדים הקטנים, דור חמישי לסבא מנחם, היו האחרונים. כשהם עלו לבמה, המנחה סיכם: "זהו דור צעיר שכבר לא נמלט ולא מתחבא, לא מובל אל הלא נודע אלא מגשים את הכתוב בספר זכריה: יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".