אני ישר, זו הרצפה שעקומה: איך מלמדים נערים לקחת אחריות?

לפעמים יש רצון שהיום הזה יעבור כבר. תשעה באב הוא יום כבד, יום קשוח. תענית. קינות. חם. אבל מעניין, שחז"ל לא הגדירו את היום הזה כיום כעס ונקמה בעמים שטבחו בנו והרסו את בית מקדשנו, ולא יום סגירת חשבון עם שונאינו הרשעים. אם נעיין בספר הקינות, נראה שזהו יום שמיועד לחשבון נפש ולהתבוננות על המעשים שלנו. האויב רק ביצע מה שכבר נגזר. אבל האחריות היא שלנו, ומתוך מבט מתחקר, אנו מביטים בתקווה קדימה, ולא משלימים עם המציאות הזו של החורבן, של שנאת החינם, של ההשפלה הלאומית שלנו. אנחנו ממשיכים לייחל לגאולה, ומנסים להתמלא בתקווה שעוד יהיה טוב, ונזכה לנחמה.

אולי היה ראוי להאריך יותר בעניין התקווה, אבל לקיחת האחריות היא השלב העיקרי בדרך לשם, והיא אתגר אמיתי בחינוך ילדים, ולכן בה רציתי להתמקד. בהרבה מקרים, המתבגרים נוטה להסיר מעצמם אחריות, ולהתנער משליטה. "אני ישר, הרצפה עקומה". תפקידנו כהורים אינו פשוט, ומחייב להצליח לעבוד עם הנערים, ולנסות לגרום להם לקחת אחריות.

אדם שעבר טראומה, אינו מסוגל לענות על שאלות שמבקשות ממנו להסביר למה הוא התנהג כך. זה מחייב אותו לומר הקדמות רבות על הדרך בה המוח שלו עובד, על הטריגרים, על הכאב, על חוסר היכולת לזכור, לחשבן, לראות, להבין. אילו היה יכול, הוא היה מבין את נקודת המבט שלנו, ואז היה שמח להסביר שהוא לא עושה דווקא, אלא פשוט מדובר בתגובות הישרדותיות נורמליות, למצב הלא-נורמלי שבו הוא נמצא. אבל במקרים רבים, האדם אינו מודע לגמרי לקשר בין אירוע כזה או אחר, לבין ההתנהגות שלו. נער כזה אמר לי פעם, שהוא מרגיש שהוא נושא על כתפיו משקולת של טון. אף אחד לא רואה את המשקולת הזו, וכולם מצפים ממנו לרוץ מהר כמו כולם, ואצלו כל צעד, כל קימה בבוקר, כל דבר קשה כל כך. לכן כשהוא מתחמק ממטלות או ממחויבויות, כולם כועסים עליו, ובטוחים שזה בגלל טבע רע, אגוצנטריות, פינוק או עצלות. אבל זה לא. פשוט אין לו כוח, הוא פוחד לקרוס, הוא לא יודע מה יהיה הקש שישבור לו את הגב, ולכן הוא מתנהג כך.

אם היה מדובר בחולי של הגוף, היה קל יותר להבין ולהזדהות. אבל כאשר החולי הוא בנפש, אין צילום רנטגן שמראה כמה הנפש שבורה, ואין מדחום שמראה כמה הגוף קודח מחום. החום הוא רגשי, ואינו ניכר במכשור מדידה רפואי רגיל. לכן ישנו ההבדל העצום הזה: מול אנשים שחולים בחולי הגוף יש אמפתיה. קל לגלות כלפיהם חמלה. אבל מול אנשים כאלו, שנפשם פצועה, יש שיפוטיות ותובענות לתפקוד רגיל, מה שרק מסבך עוד את המצב.

לפעמים יש תחושה שמשתמשים במושג "טראומה" יותר מדי. לפעמים יש תחושה שזה הפך להיות תירוץ טוב לכל התנהגות אימפולסיבית, סוג של ג'וקר, שפוטר אנשים מלקחת אחריות על מעשיהם. לדעתי, אין טעות גדולה מזו. כשמבינים יותר טוב את השורש, קל יותר להימנע מטעויות, ולאמץ דרכים אחרות שכן יועילו לקחת אחריות ולקדם את המצב.