"את הסיטואציה הזו לא אשכח כל ימי חיי. המבט בעיניים, הבלבול וחוסר האונים"

הרב ישראל היימן סיפר על סיטואציה שהתרחשה כשהיה בחור ישיבה, וכך הוא כותב: "את הסיטואציה הזו כנראה לא אשכח כל ימי חיי. המבט בעיניים, הבלבול וחוסר האונים והתחושה שדבקה בכולנו שזהו, אין אפשרות להתקדם מכאן לשום מקום, הכול חרב...

נקרא לאותו חבר בישיבה דוד לצורך העניין. הוא היה בחור מצוין שהגיע לישיבה בה למדתי מאחת מארצות אירופה. 'אני חפץ בתורה של ארץ ישראל', הוא הצהיר לא פעם.

דוד עשה חיל בלימוד במוסר ובכל חלקי עבודת ה', הוא בהחלט היה מהקולות הבולטים בישיבה, תמיד בצניעות ובלי איזה התגנדרות מפוארת. הוא אומנם הגיע מסטנדרטים אחרים לגמרי, אירופאים, אבל משפחתו כנראה לא הייתה משופעת בכסף ולכן הוא חי חיים פשוטים מאד. פעמיים בשנה הוא היה חוזר לבית הוריו למספר שבועות, שלאחריהם הוא היה שב לישיבה ביתר שאת וביתר עז. באחת הפעמים שדוד נסע לבית הוריו הוא התעכב יותר זמן ממה שהיה רגיל תמיד, עד שמישהו בירר את העניין והתגלה שדוד התארס בשעה טובה ומוצלחת.

אחרי שבוע הוא חזר לארץ. חגגנו איתו כולנו כמה ימים, ובשלב מסוים דוד אמר לכמה מחבריו, ואני בתוכם, שהוא צריך להתארגן לחתונה והוא יצטרך את עזרתנו. החתונה תיערך באירופה, אבל הוא רוצה לקנות את כל הריהוט והפריטים לבית כאן בארץ משום שהמחירים בארץ זולים יותר מאירופה (בזמנו עוד היה כאן זול...), ולשלוח את הכול כמה שבועות לפני החתונה באוניה להיכן שהם מתעתדים לגור. 'אני פונה אליכם חברי היקרים, כי אין לי פה כמעט משפחה, וודאי לא קרובה, ואני אצטרך את עזרתכם', הוא אמר לנו, ואנו נענינו בשמחה ובין הסדרים יצאנו איתו בתורנות לסדרת קניות, ביגוד וכלי בית, מגבות ומצעים. הכלה שלו הגיעה גם היא לארץ לתקופה של שבועיים, כדי לעשות יחדו עמו את הקניות שהם רצו לעשות יחד.

כל הכבודה הזו שכנה באחד מחדרי הפנימייה, שהנהלת הישיבה הסכימה להוציא משם מיטה או שניים. החדר הזה התמלא אט אט בארגזים ובמזוודות מהרצפה עד לתקרה בערימות ענק. ככל שהתקרב המועד לשליחת כל הכבודה הזו לחו"ל הפכה התכולה להיות פחות ופחות מסודרת.

מוצאי שבת אחד דוד קרא לנו וביקש שנעזור לו לעשות סדר בתכולה, כי ביום שני הקרוב אמורה להגיע המשאית שתיקח את כל הבית שלהם לנמל לאריזה ושליחה.

כמעט לילה שלם עבדנו שם על צמצום התכולה בארגזים ובמזוודות, שקילה וסימון של כל מה שהיה שם, ממש כמו מעבר דירה. היה שם ממש הכול – מביגוד על כל חלקיו ועד שמפו וקישוט ריחני לארון בחדר השירות.

לקראת בוקר, כשהכול היה ארוז, ממוספר ומסודר, היבטנו בסיפוק על העבודה שעשינו וסיכמנו שנבוא גם ביום שני לעזור להעמיס את הדברים על המשאית ולפקח ששום דבר לא יישבר או יאבד. אף אחד בעולם לא יכול היה לשער מה עומד לקרות רק בעוד שעה קלה...

הלכנו לישון עייפים ומרוצים, למשך שעה וחצי בערך, לאחריה התעוררנו, לא רק אנחנו אלא כל בחורי הפנימייה, לריח חריף של שריפה, בלגן וקריאות בהלה מכל עבר. בחורים סיפרו בהיסטריה על פיצוץ שמזכיר מטען חבלה. ביב בליל של קולות ורעש של ריצות, ותוך דקות ספורות הפנימייה כולה הייתה ריקה לחלוטין. אחרי ספירת מלאי ובירור שאין אף אחד שחסר נזכרו כמה בחורים שצריך בסוף גם לכבות את השריפה והזמינו מכבי אש. ניסינו להשתלט על האש באמצעות צינורות קטנים וקערות של נטילת ידים של שחרית, לא בהצלחה מרובה מידי. כשמכבי האש הגיעו הם פתחו זרנוקים וכיבו את האש במהירה.

כמעט בכל חדרי הפנימייה הנזקים הסתכמו בכלי מיטה ובגדים רטובים מזרנוקי המים וריח קלוש של פיח אותו מורידים בכמה כביסות נמרצות. ההלם היה כשנכנסנו לחדר בו שהינו עד לפני שעתיים כמעט כל הלילה, שם כנראה היה מוקד האש. לא עניין אותנו מה הייתה הסיבה לאש. מה שעניין אותנו זה אותן ערימות שעד לפני זמן קצר עמדו מוכנות למשלוח וכעת היו שרופות בחלקן ומפויחות כולן.

את הפנים של דוד באותן דקות אני לא אשכח לעולם. שבועות של קניות, סכומי כסף אדירים, שעות על גבי שעות – הכול נגוז בחצי שעה של אש ועשן.

ואם לא די בכך, אז גם לא היה אפשרות להתארגן ולקנות הכול מחדש. הרי בעוד קצת יותר מעשרים וארבע שעות המשאית אמורה לצפור כאן מתחת לבניין הפנימייה ולהעמיס את התכולה ולנסוע לנמל.

אין דרך לתאר את המושג 'חרב עליו עולמו' יותר מלהביט בפניו של דוד באותה שעה.

עסקנים גדולים שהתרגשו מהסיפור פעלו למען דוד ועזרו לו. בנוסף, צוות הישיבה וכמה מקופות הצדקה הגדולות בארץ נכנסו לסחרחורת של עשייה, ולאחר שבוע המבצע הושלם, וכל מה שהזוג הצעיר יצטרך נארז בקונטיינר ונשלח באונייה לארץ היעד בשעה טובה ומוצלחת.

במקרה הזה אני נזכר בכל שנה בזמן קריאת מגילת איכה, כשאני מנסה להעלות על ליבי את המציאות כפי שהיא משתקפת מתיאוריו המרטיטים של ירמיהו הנביא, "ממרום שלח אש... נתנני שוממה כל היום דווה", "באוהל בת ציון שפך כאש חמתו". אני מנסה לדמיין את עצמי עומד שם עם זקני בת ציון המסולאים בפז מול הלהבות המלחכות, מול השרידים המפוחמים, וכשכולם מבינים שחרב העולם, שהכול נגמר, שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, "כי גדול כים שברך מי ירפא לך". כשאני מנסה להתחבר להרגשה בבחינת 'כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו', אני מעלה את הסיטואציה הזו לה הייתי עד, חווה מחדש את הרגשת חוסר האונים ומנסה להכפיל אותה באלף אלפי פעמים אל מול חרבות בית המקדש הנשרפים בכל דור מחדש.

אין לנו מושג מה זה היה בית המקדש, אנחנו בכלל לא מבינים מה כלל הבית הזה. משם היה צינור השפע ברוח ובגשם, עשרה ניסים קבועים, קורבנות וכפרת עוונות, אין אדם לן בירושלים וחטא בידו, ציץ מרצה ותמידים כסידרן.

זה היה ונשאר בית חיינו, רק שאנחנו כל כך רחוקים ולא מספיק מבינים מה חסר לנו בכלל, אין לנו מושג על מה לבכות, או איך צריך להצטער. אנחנו כן יכולים לנסות להעתיק את הרגשות מחיי היום יום שלנו, לצייר לעצמינו סיטואציות שכן מתקבלות על דל דעתנו ולנסות להקיש מהם לדבר האמיתי.

תחושה של אובדן, תחושה של אין לאיפה להמשיך, כמעט כל אחד חווה דבר כזה במהלך החיים. צריך להתחבר לזה ולהעתיק את זה להרגשה אותה היינו רוצים לשאת על ליבנו בימים אלו כלפי בית המקדש. נכון שאנחנו לא מבינים מה היה שם, אבל אנחנו מחויבים לנסות להבין, להשתדל להבין, ואת זה צריך לעשות עם המושגים שניתנו לדור שלנו.

והלוואי שנזכה לחוש ולהרגיש. "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". בקרוב בימינו אמן".

באדיבות אתר 'דרשו'

הרב זמיר כהן – על מה מתאבלים בתשעה באב? סרטון מושקע שאסור להחמיץ:

המחשה מדהימה לתשעה באב: כך אירע החורבן, צעד אחר צעד:

קרדיט: מכון מגלים