כך גירשנו את היצר הרע בבניין בית המקדש במשפחתנו

"אני לא מרגישה רצויה. לא צריך אותי כאן!".

"אמא, סליחה, נכון שגם את הבטחת שתתגברי, ולא תכעסי עלינו?".

"ילדים, בואו לא ניכנע ליצר הרע! הוא רוצה שתריבו, ולא תבנו את דגם המקדש. בואו לא ניחלש ולא נוותר!".

"אוף, די כבר, תנו לי להתרכז שניה בשקט!".

אלו רק מקצת מהדברים שנשמעו פה אצלנו בבית בימים האחרונים. יש דברים שלא העזתי להשמיע. הנה חלק מהמחשבות שעברו לי בראש:

(מה אני עושה עכשיו עם 2 כיורים מלאים בכלים? הילדים רוצים שאבנה איתם את דגם המקדש... אין לי כבר כוח לזה.)

(23:00 בלילה. כל השנה הילדה ישנה מצוין. למה דווקא היום היא לא נרדמת? אני רוצה עכשיו לבנות לבד ובשקט!)

(כמה עבודה יש לי בחיים, ועכשיו אני משחקת עם הילדים? לא! לא אאכזב אותם.)

איך מרגישים בנשמה את החורבן כשצריך להעסיק ילדים בשיא הצום?

לפני הכל, תדעו שאני אתכם: יש לי רתיעה טבעית מצומות, ומערכות בניה של 1,590 חלקים. רק להקליד את המספר הזה עושה לי לחץ, אבל בהידברות פתחו בפני אפשרות קסומה על גבול המסתורין, משהו נדיר שלא רציתי לסרב לו. אז פתחתנו את דלת הבית לחוויה שאף משפחה בעם ישראל לא תשכח לעולם - התנסות בבניית דגם מפואר של בית המקדש: יצירת אמנות מרהיבה וחדשנית שיצאה לאור לאחרונה, וניתן לרכוש אותה בהידברות שופס. מדובר בפרי פיתוח והשקעה של שנים על ידי הרב גיל מנור מנתיבות.

לרכישת ערכת המקדש במחיר השקה מיוחד הכנסו להידברות שופס

אז היכן הבעיה? אני אדם שיכול ליצור, לכתוב, לבנות, לנקות את הבית ולבשל, לרוב בשאיפה לשקט הרמטי. זה סוג של חרדה שכזו, אני מודה. לו הייתי לבד, בלי מגבלת זמן, יכולתי בשמחה לבנות לעצמי, סוג של לעשות לביתי, אבל בחיים האמיתיים צריך לבנות את המקדש שבלב, ככה, כמו שאנחנו: עם כתם השוקו על הרצפה, עם העייפות המצטברת, עם המחשבות הטורדניות, עם ה"אמא! אמא! אמאאא", ועם כל מה שעם ישראל נושא על הגב במשך 2,000 שנות גלות. זה כבד לעיתים, אבל זה אפשרי, כי יש לנו ה' אחד גדול כל יכול.  

ולגבי הצום - להתחבר לצום כשאת לבד עם עצמך, בשליטה על ניהול הזמן שלך ועל החיבור אל הצום – זו פריווילגיה. אבל לנסות להרגיש את חורבן הבית ואת מצב עם ישראל כיום, לבכות, להתאבל ולנקות את הנשמה כשיש ילדים קטנים שזקוקים לתעסוקה שתכבד את היום הקדוש הזה – זה כבר למתקדמים. ואנחנו רוצים להתקדם, נכון?

לילדים שלנו מגיעים אבא ואמא שישחקו איתם ביחד, לא רק בשבת

האפשרות הקסומה הזו, של התנסות לא שגרתית בבניית ערכה מרגשת שכזו, באמת נתנה לנו משהו מיוחד. לילדים שלי מגיע להיות ביחד עם אבא ואמא, לשחק ביחד יותר מחצי דקה, כך סתם ביום של חול, בלי המסלול הקבוע של מקלחות-ארוחת ערב-לכו לישון מוקדם כי לאמא יש הר של כביסות ומיילים להשיב עליהם. למה שיחכו עד שבת אם אפשר להביא את הקודש הביתה גם ביום חמישי? באמת למה? הרי הילדים שלנו לא אשמים בטרדות היומיום, ביוקר המחיה, בהפגנות על הרפורמה ובשעות העבודה הרבות שאנחנו עובדים. הם תמימים ומתוקים כל כך, ומגיע להם זמן איכות אמיתי מלב אל לב, בלי פקק תנועה של משימות שרצות לי בראש בלי הרף.

בניית הדגם - חוויה משפחתית רוחנית שלא מהעולם הזה

הדגם הזה, שילדים קטנים יכולים לבנות אותו, הוא משהו נדיר עם כוח רוחני ועוצמות שלא ראיתי עד כה. הילדים הקטנים שלנו חיים ונושמים את בית המקדש ככל שאנחנו יכולים, אבל לבנות אותו לבנה לבנה, לראות את האצבעות הקטנות מרכיבות דמות כהן גדול, ולראות מה זה עושה למשפחה שלנו? את זה עוד לא ניסינו, ואחרי שעברנו חוויה עילאית בבניית הדגם, כולל מריבות ובדיקת גבולות עם אהבת חינם אינסופית שמוטבעת בהיותנו נשמות שקשורות בקשר נצחי של משפחה, הרי לפניכם כמה מהחוויות שה' העביר אותנו בחוויית הבנין, והמסר שזכינו להבין מכך.

אפשר לשבת ולבנות עם הילדים סתם, אבל אפשר להבין מתהליך הבניה הרבה דברים לחיים

1. באמצע הבניה גילינו שחסר חלק. איזה יאוש! מחפשים בכל מקום, הלילה כבר מתקרב, ואבן בניין לבנה וארוכה אין בכל הבית (לכו לישון כבר. ילדים!). לאחר בירור, הבנו שבנינו משהו לא נכון, אז גם בחיים האמיתיים משנים מסלול מחדש כי כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן...
2. לא עצרנו את הבניה בגלל חלק שחשוד כאבוד – המשכנו לבנות מקומות אחרים כי משהו בנו בער לבנות את בית המקדש ויהי מה! לקח לנו כמה שעות לעלות על הטעות, ובינתיים – התקדמנו. גם בחיים האמיתיים, אם דלת נסגרת בפנינו – תמיד יש איזה חלון פתוח שממנו אפשר לנשום ופשוט לחשוב אחרת!
3. בחוברת ההדרכה ישנם שלבים מסודרים עם תרשימים ברורים, אבל הראל בן ה-5 רצה להרכיב את דמויות הכהנים עכשיו – מה עושים? מאפשרים, כמובן. נכון שזה השלב האחרון, אבל בנשמה שלו עכשיו לראות מראה כהן. אז נותנים לו מקום לנשמה. זה היה מרגש לראות ילד מתוק מביט במראה כהן גדול, אפילו אם זו עדיין רק דמות במשחק הרכבה.
4. רגעים של נחת: "אמא, אולי כשנסיים לבנות את בית המקדש, אז בית המקדש האמיתי ייבנה?".
5. רגעים של נחת 2: "אמא, הזקן מסתיר את החיוך של הכהנים, צריך שיראו שהם שמחים שהם בבית המקדש" (הלב נמס כבר מזמן).
6. מה עושים כשיש הרבה משימות בבית שדורשות טיפול מידי? – פשוט שמתי לילדים שלי סרטון הדרכה בן 26 דקות (זמן יקר לכל אמא), ובו הם צופים כיצד בונים את הדגם. יש דרכים לחיים קלים ולתכנים תורניים...
7. כשאמא לא סבלנית לילדה בת 3 שלא מבינה את הכללים – אז אחיה בן ה-5 נחלץ לעזרה באהבת חינם טהורה ותמימה, ומסלק ממני את היצר הרע: "אמא, יעל קטנה יותר מאיתנו, היא לא מבינה...".
8. דווקא כשחששתי, ברגעים של ייאוש עצמי, שמא גם הילדים מתייאשים – אמרה לי נגה, בכורתי בת ה-7.5: "אמא, רק לפני כמה זמן רק מיינו את החלקים לפני הבניה, ותראי איך זה כבר בנוי!". מסקנה: ילדים חושבים תמים ונקי, ולנו המבוגרים יש יותר ניסיונות במאבקים למחשבות טובות.
9. רגעים מרגשים: ברגע שבעלי הגיע להרכיב כמה חלקים – הילדים קיבלו את פניו בתקיעות שופר: קבלו את אבא! טו טו טו!
10. מה הסיכוי שילדה בת 3 תירדם ב-23:30 פתאום סתם כך? תודה לה' שהבנתי שזה מבחן גדול. אני לא מדירה את הילדה מחוויה של בניה רק כי אני רוצה לעשות לעצמי ריפוי בעיסוק עם דגם מקודש. מסקנה: לפעמים אנחנו ממהרים כל כך לדבר מצווה, שבדרך למצווה עושים כמה חילולי ה'. זהירות! עצור לפניך.
11. היה די קל לבנות את הדגם, אבל היה צריך להשקיע קצת יותר זמן בהרכבת דמויות הכהנים. – מה אפשר להבין מזה? שה' הפקיד בידיים שלנו בני אדם קטנים. ילדים מתוקים. ולבנות אותם, את אישיותם. זה לא פשוט, אבל זה הכי מרגש בעולם.

אני ממליצה בחום לכל משפחה בישראל להיכנס לחוויה שתשאיר חותם עמוק בליבם של הילדים ושל ההורים, ותחבר את כל בני המשפחה באהבה אמיתית ובציפיה לביאת משיח צדקנו ולבניין בית המקדש. החוויה הזו מעניקה השראה מרגשת של מראה כהנים בעבודתם, עם כלי הקודש הנוצצים, הבניין המפואר שמשמש פריט עיצובי נדיר לבית, והכל מעורר השתאות. מתאים מאוד לימי ט' באב, לימי בין הזמנים ולכל יום בשנה שבו אפשר להתגעגע, ולבנות את בית המקדש שבלב של כולנו. שנזכה לבנין האמיתי במהרה בימינו. אמן.

לצפייה בערכת בית המקדש ולרכישה במחיר מבצע מיוחד היכנסו לאתר הידברות שופס. לחצו כאן >>> 

לרכישת ערכת המקדש במחיר מבצע מיוחד הכנסו להידברות שופס