דרך חור הגרוש: איך הסכמתי למסע הזה? למה לא התעקשתי על חיים שלווים ורגילים?

אני קמה לעוד בוקר שפוף. נוטלת ידיים בלי חדווה, מעירה את הקטנים, מארגנת, נרגנת. ראשי כואב והילוכי כבד ועייף. כבר מספר ימים שאיני במיטבי. שפעת מטרידה הגיעה לבקרני בשבת האחרונה וממאנת לפנות את השטח. גופי מקרטע וגם נפשי אינה בדיוק בפסגת הזוהר. לבי ובשרי מזינים זה את זה, ונדמה כאילו קשרו ביניהם קשר חתרני – להורידני אלי תהום. מזג האוויר הלוהט השורר בחוץ גם הוא אינו משפר את מצב רוחי. החום חודר לתוכי ומכביד עלי כל כך... ימי בין המצרים סוגרים ומכניסים אותי למיצר צר, חשוך וחנוק.

הימים הללו גם פותחים בי מחדש את ספר הזיכרונות ומזכירים את כל הנשכחות, אותם התאמצתי לזנוח ולהניח בקרן זווית. כל העיסוק סביב בית המקדש ושנאת החנם שגרמה לחורבנו, מעוררים בי את זיכרונן של שיחות פוצעות, מסקנות מעוותות, חוויות קשות שנצרבו על לוחות לבי ושברום לרסיסים. "הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי"... אני מרגישה כמו מגילה עתיקת יומין, כמו ספר מהלך. סיפור חיי כתוב עלי ומותיר סימנים שלא ימחו לעולם. בימים אלו, של בין המצרים, אני מתהלכת כשרדידי יגון נשרכים אחרי, ואין בי הכוח לקום, לנתק עצמי מהם ולהרים עצמי מן האפר.

פה ושם, כשיש לי, בכל זאת, טיפת כוח, אני מנסה לתרגל חשיבה חיובית ולהתבונן בטוב שבחיי. פה ושם, אני גם משתדלת לראות את האור ולהתמקד בחצי הכוס המלאה. מזכירה לעצמי שקרו גם ניסים בדרך, ומשחזרת רגעי השגחה פרטית. אני מרבה במנוחה וברביצה, ובכל זאת... רוב הזמן – מרגישה נורא. לא מצליחה להגיע לרגיעה, להשלמה. לא כך דמיינתי את המסע...

פעם שמעתי, שכל נשמה עוברת תשאול קצר בבית דין של מעלה לפני שהיא משוגרת לפרוזדור המוביל לטרקלין. הנשמה שומעת את פרטי המסע ותמצית השליחות המיועדת לה, וצריכה להביע מוכנות והסכמה. רק לאחר שהיא נותנת את אישורה, היא מורדת לעולם הזה ומתחילה להלך במסלול, עליו חתמה במו ידיה. "וחותם יד כל אדם בו". אני מהרהרת בכך ותוהה, כיצד זה נתתי את הסכמתי למסע כה מאתגר ומפרך? מדוע לא התעקשתי שם, למעלה, על חיים נורמליים, שלווים, רצופי ניסיונות "רגילים" ועממיים? מה חשבתי לעצמי באותם רגעים?! מי כמוני יודעת עד כמה קורצתי מחומר פשוט, נטול כוחות ויכולות על. אני עשויה מחומר וקצת רוח, יסודי מעפר וסופי לעפר. הריני כחרס הנשבר, כחציר יבש, כציץ נובל, כאבק פורח וכחלום יעוף. אוי, איך עפו לי כל החלומות... פרחו באוויר, נמוגו ואינם...

מן המיצר קראתי י-ה... בכוחות אחרונים, מאלצת את עצמי לפתוח את הסידור המרופט, הממתין לי בסבלנות על המדף, ומתחילה להתפלל. החיבור לא קורה מיד, אבל אט-אט מתחילות המילים היוצאות מפי ללבוש צורה ולקבל משמעות. אני מברכת ברכות השחר ומתרגשת ב"אלוקי נשמה". אני משוועת אל ה' שירפאני ב"מזמור שיר חנוכת הבית", ומברכת את "שאמר והיה העולם". אני נזכרת בגדלות הבורא – בשירת הים, מבקשת שיראה לי אהבתו – ב"אהבת עולם", ומקבלת עול מלכות שמים – בקריאת שמע. אחר כך נעמדת לתפילת העמידה, וב"שמע קולנו" משמיעה את קולי ומשיחה לה' בפשטות ובלחש על הכול, בכול מכל כל. אני מדברת בכנות גמורה ומשילה מעלי מסכות ו"פוזות" מיותרות. מספרת את המחשבות הכי קשות, מתארת את הכמיהות הכי חבויות ושופכת לבי כמים נוכח פני ה'.

ימי בין המצרים עדיין כאן. דביקים, צרים ועגומים. אבל, באותם רגעים של תפילה – נפשי וגופי כמו נרפאים. "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב..." – התפילה לא מצניחה לחיקי מכתב תגובה ממרומים, אבל היא מוציאה אותי מן המיצר ולו לרגע קט, ופותחת בפני מרחבים נעולים. התפילה מתוך הסידור מסדרת את מחשבותי, מזכירה לי מאין באתי ולאן אני הולכת, מחברת אותי ליוצרי ונוטעת בי תקווה, שלמסע הזה – יהיה סוף טוב, שכל מה שאני עוברת בדרך יהפוך חולשה לעוצמה גדולה.