ערב תשעה באב תשפ"ג: הקשר בין "עילת הסבירות" ושנאת חינם

בימים טרופים אלה נראה שהמחלוקת תופסת חלק נכבד מחיינו, וללא כל סיבה אמיתית הנראית לעין. על כל צעד ושעל שצד אחד במפה הפוליטית עושה, נוצרת תנועה טקטונית שמוציאה מאות אלפי אנשים לרחובות. לצערנו, בחלק מהמקרים תנועה זו יוצרת התנגדויות ביניהם, ולפעמים נראה שאנחנו לא יודעים למה. נראה שזה עובד לפי עקרון העדר – אני שייך לעדר מסוים, ואיפה שהפעמון מצלצל לשם אני הולך.

השבוע עבר בכנסת החוק לביטול "עילת הסבירות". המשמעות של חוק זה שלבית המשפט לא תהא סמכות לשלול החלטות של הכנסת, שהיא הריבון והיא זו שקובעת מכוח המנדט שקיבלה מהעם. עד היום חוקים והחלטות של הכנסת נבחנו על ידי בג"ץ, אשר השתמש בכלי של "הסבירות" לבחון האם ההחלטות והחוקים שהכנסת מחוקקת לא סבירים, לא שוויוניים, קיצוניים; במקרים כגון דא, היה בסמכות בג"ץ להתערב ולבטל את החלטות הכנסת.

מי שהוביל את הטמעת "עילת הסבירות" במערכת המשפטית בישראל הנו נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרון ברק. בשורה של פסקי דין, יחד עם שופטי העליון, נקבעה בהדרגה אמת מידה משפטית בה הגדיר בג"ץ מה סביר ומה לא!

בהתבטאות פומבית לפני כשלוש שנים, אמר ברק שהוא היה מוכן לבטל את "עילת הסבירות". הוא הוסיף שהוא היה משנה זאת למבחן המידתיות, פירט מהו מבחן זה וכיצד היה עושה את השינוי. המסקנה שעולה מדבריו של ברק הינה כי נכון להיום הכלי של "עילת הסבירות" פחות טוב וניתן למצוא לו אלטרנטיבות.

ברקע החלטת הכנסת לבטל את "עילת הסבירות", יצאו המונים להפגנות משני צדי המתרס. כאשר כל אחד מחזיק באמת ובצדק שלו, ומשום כך סבור שמותר לו לקחת את החברה לנקודת קיצון: רופאים שהחליטו לשבות, אנשי מילואים בחיל האוויר וביחידות אחרות שהודיעו כי לא יגיעו יותר למילואים, מעשי אלימות בין מפגינים, והקיטוב והמרחק בינינו רק הולך וגדל.

החיסרון יוצר באדם רצון, וככל שהחיסרון יותר גדול – כך הרצון לחיסרון גדול יותר. לכל אחד ואחד מאיתנו חסרונות רבים, אבל תמיד יהיה לנו חיסרון אחד שיהיה גדול מכולם. הרגשת החיסרון הזו כל כך גדולה עד שזה לפעמים מגיע "לחושך על פני תהום", וכדי לצאת מהחושך הזה נהיה מוכנים לעשות הכל. זה הכוח שמניע אותנו, כדי שברגע שנמלא את החיסרון (החושך) הזה תהיה לנו רגיעה. עד שלא נמלא את החיסרון – נתמלא בתחושת ריקנות, פחד או כל תחושה שלילית אחרת.

היום, ערב תשעה באב תשפ"ג, נראה שהצדק והאמת הפרטיים שלנו הם שמובילים אותנו והם מונעים מתוך חסרונות אגואיסטיים שפוגעים בנו כחברה. אנו מאמינים בני מאמינים שכל האמור בתורה אמת הוא, והרי כבר נאמר בתורה (ויקרא י"ט) "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמד על דם רעך, אני ה'. לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'".

עם ישראל יצא ממצרים לגאולה, אשר לא נסתיימה עד ימינו אנו. במסע הזה חווינו הרבה עליות וירידות, ולמדנו ששנאת חינם מחריבה את הבית. הדברים כתובים, הדברים נאמרים, אבל מסיבה כל שהיא עוד לא השכלנו שהחיסרון הכי גדול שלנו בחיים צריך להיות "השלום". אנחנו אומרים כל יום שישי "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל", אמן. "על כל ישראל" זה גם על מי שחושב ההפך ממני, מי שרוצה הפוך ממני. אנחנו כולנו ביחד גוף אחד, ולכל חלק בגוף ולכל אחד התפקיד שלו, האחריות שלו, ואף חלק בגוף לא יכול להגיד 'אני שובת מחר עד שיתקבלו דרישותיי' כי אז הוא פוגע בכל הגוף ובעצמו. מאידך, כאשר מדברים, אפשר לגשר על כל הפערים. וכשברור כבר בהתחלה שהאופציה היחידה שיש על השולחן היא שלום – הרי שכל דיון אחר שהוא ההפך מציווי ה' לא עומד על הפרק אלא רק הפתרון.

ביטול "עילת הסבירות", בין אם הסכמתי לכך או שלא, אינו גדול וחשוב כמו השלום בינינו, וככל שהוא יצר או הוסיף שנאה ומחלוקת בינינו הרי שזה לחינם ולא מוצדק. היום, ערב תשעה באב, יהי רצון שנרבה ונוסיף שלום בינינו ונקיים תמיד "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" בהידור ובשמחה.

ונזכה לבניין בית שלישי במהרה בימינו, אמן.