סיפורה של שמלה, סיפורו של בית

אני מצרפת אל הטקסט היום תמונה.

תמונה של בד, תמונה של הדפס על בד.

זהו סיפורה של שמלה. שמלה אחת תמימה שהפכה להיות, באופן מסוים, תלבושת אחידה.

לא, אל תיבהלו, בנות. אנחנו יחסית בתחילתו של החופש, אין כאן שום כוונות לסמלי בית ספר, חצאיות וחולצות עם צווארון מגוהצות למשעי המסמלות – "לפחות נתחיל בטוב".

זהו סיפורה של שמלה ומשמעותה.

מוצאי שבת אחד, אני מבינה שלמחרת בבוקר יש לי עבודה שדורשת שש "ניראויות" שונות. למה הכוונה? תוכנית חינוכית שבה, בשל ענין טכני, אנחנו נצלם עם צוות ההפקה מארז תוכן לסמינרים, שנוגע בכמה וכמה נושאים שמעניינים נערות בדור הזה. לקחנו כל שאלה אפשרית שנערות יכולות לשאול. עבדנו על זה קשה, זה קרה אחרי שקבוצה של 35 בנות הגיעה אלי הביתה עם מנהלת בית הספר, היועצת והמחנכת, ושוחחנו כולנו יחד שיח בוגר, בלי להתבייש, ובלי להתבלבל. משם לקחנו את רוב השאלות לשיח מצולם מעניין.

אנחנו צריכים לתת לנערות שלנו אפשרות להניח שאלות קשות. אני מעריצה צוותים חינוכיים. עבודת קודש. מורות מובחרות עושות את זה כל הזמן. הרי אם אנחנו לא נדע לדבר אותן, אם אנחנו לא נדע לדבר איתן, הן ילכו לשאול אנשים אחרים. כי שאלות חזקות על אמונה, ועל אלוקים, לא מתבטלות בגלל שגדלת בבית של תורה ומצוות. היהודי, ובטח בטח היהודייה, הם אנשים חכמים. אנחנו בנויים על שאילת שאלות כל החיים. בנות מבקשות לדעת. אם ניבהל מהשאלות שלהן, השאלות לא ייעלמו, הן ייחנקו ויצאו דרך ביטויים שאנחנו ממש לא רוצים. הן יקבלו תשובה דלה משדות זרים. חובתנו ההורית והחינוכית היא להיות שם, הדור הקודם והיציב, הקרוב ביותר לאלה שחלפו, כדי להוות להם סלע איתן של "שאלו, בנותינו, שאלו, אנחנו נשמח לענות".

אני מזדהה עם ילדה שואלת. גם אני הייתי ילדה כזאת. מאחורי כל השאלות ומאחורי כל התשובות מסתתר בורא עולם, סיבת הסיבות, עילת העילות. מאחורי כל הספרים מסתתרת התורה הזאת.

רק מה? לפעמים, כשאדם הולך וגדל, הוא חייב להגיע להבנה הזאת מתוך "שוטטות מחשבתית" משלו, היא לחלוטין המסע המחויב, שלו. לא יהיו קיצורי דרך. יהיו רק בכיות, כאב וריחוק.

חוזרות לשמלות, בנות. ריכוז בבקשה.

שישה פרקים, שש שאלות. העורכת בנתה את זה קצת כמו שישה סדרי משנה, חילקה לנושאים, היה נפלא.

במוצאי שבת אני קולטת שאני צריכה למחר בשש בבוקר שש שמלות שונות, כדי שהמוצר המוגמר יראה כאילו צילמנו אותו בשישה ימים, לפני שהגיעה השבת. בקצב הזה גם יקרינו אותו לבנות בכיתות.

אני נכנסת לחנות בגדים שפתוחה במוצ"ש, ושולפת על חשבון הברון של ההפקה, תוך עשר דקות, שישה קוסטיומים. חמישה אינם לטעמי בכלל, אבל מה אכפת לי, זה רק לצילומים, הכל הולך אחר כך להמשך שימושם. שמלה אחת לטעמי לגמרי.

בבוקר למחרת, היא הראשונה שבחרתי. הפרק הראשון: הנערה מגיעה בתלבושת אחידה, שואלת שאלה קשה, משהו על העולם הפנימי שלה. אני, עם השמלה האהובה מתוך השש, יושבת מולה.

אני קופצת לסיומו של היום: אני מבקשת מנחמי לשאול כמה תעלה לי השמלה הראשונה, כדי שתישאר אצלי בארון. את השאר היא יכולה להמשיך לגלגל. אני משלמת להם על השמלה, הם משלמים לי על השיחה, ואני ממשיכה את החיים, לובשת לעיתים את השמלה שלי ביום יום שלי.

רק מה? לאט לאט, כמו פטריות אחרי הגשם, אני מתחילה לראות ברחובות בני ברק, במסיבות סוף שנה, בדרכים, בהרים, בסלעים, נשים צדיקות עם השמלה הזאת.

מתחילה לחשב מסלול מחדש. מה קורה כאן? האם אני ממשיכה ללכת איתה? האם כולנו בבית הספר של אותה אופנה? האם אני לוקחת בזה חלק?

אני נזרקת ל"מיני טראומה" מהחתונה שלי, שלכבודה אמא שלי קנתה שמלה, צנועה דווקא, בטוב טעם, אבל תוך כדי אירוע גילתה שיש בקהל עוד אישה עם אותה השמלה בדיוק. היתה מבוכה.

אולי פשוט טעמי דומה לטעמן של כולן, אני אומרת. אולי זה בסדר, ותמיד יש לנו, בנות ישראל, נקודות משותפות, ונקודות בהן אנחנו חייבות להרגיש מיוחדות?

סוף סיפור: הפכתי את השמלה, נעימה, מכותנה, לשמלת בית. ממילא, בתוך בית הלב פנימה, כמה שניראה בחוץ שונות, אנחנו דומות. מה אנחנו כבר מבקשות מאחורי כל הריצות, המאמצים והשאלות?

אהבה. בית. שבת. בית מקדש.