ידידיה מאיר: מנקודת השפל הזאת של ההפגנות והכעס אפשר רק להתרומם. למה?

1. נחמו, נחמו, שמאלנים.

יהיה בסדר. אתם תראו. למעשה כבר עכשיו בסדר. אני יודע שאני אומר פה משהו שלא יכול להתיישב לכם כרגע על הלב, אבל אני מקווה שהזמן יעשה את שלו. ובעיקר: שהמציאות תעשה את שלה.

המדינה לא הלכה. המדינה לא השתנתה. אולי רק סעיף אחד קטן (מדי) שקשור לעילה משפטית, אחת מני רבות (מדי) שנותרו על כנן: עילת החוקיות, עילת המידתיות, עילת ניגוד העניינים, עילת היעדר תום הלב, עילת שיקולים זרים, מניעת אפליה, איסור חריגה מסמכות, עילת תקינות ההליך. אז תנוח דעתכם. אי אפשר למנות שום כלב. אי אפשר להרוג שום ג'ינג'י.

2. אבל מה אני נכנס פה עכשיו לטרחנות משפטית. הרי לא זה הסיפור. לא יצאתם לרחובות, לא חסמתם כבישים, לא הבערתם כבישים, לא רדפתם אחרי נציגים של ממשלת ישראל ברחובות מנהטן, לא פגעתם בכלכלה, לא סירבתם פקודה, לא השבַּתם את מערכת הבריאות, רק בגלל תיקון סעיף משפטי כזה או אחר. מה שקרה זה שגרמו לכם לחשוב שיש פה מאבק על סיפור הרבה יותר גדול: על דמותה של מדינת ישראל. לכן יצאתם למלחמה. איך תשתקו אם ארצכם שינתה את פניה? אז קודם כול היא לא רק ארצכם, היא גם ארצנו. ודבר שני, היא לא שינתה שום פנים.

מה כן קרה השבוע? משהו שאמור עקרונית לשמח גם אתכם: נבלם פה, ברגע האחרון, מהלך שאיים להפוך את מדינת ישראל מדמוקרטיה למדינה שנשלטת בידי חונטה צבאית. עקבתי היטב אחרי כל הדיווחים והפרשנויות. כל הכתבים, כל בעלי הטורים, האיצו במפקד חיל האוויר, ברמטכ"ל ובשר הביטחון ללכת לראש הממשלה ולהגיד לו: עצור הכול. אין לך צבא.

ואני שואל אתכם – נניח רגע להפקרות הביטחונית שבסרבנות – זאת הדמוקרטיה שאתם חולמים עליה? מדינה שנשלטת לא בידי נבחרי העם, אלא בידי החונטה הצבאית שמחזיקה את הנשק, את הטנקים, את מטוסי הקרב, ומאיימת על הממשלה הנבחרת? נכון, זאת לא הממשלה שהייתם רוצים לראות. אני מבין. אוקיי. אז תהיינה בחירות ואולי תחליפו אותה. או שפשוט תבטלו כבר את החרם המטופש שלכם על נתניהו ותהיו גם אתם חלק מהקואליציה ומתהליך קבלת ההחלטות. אבל מרד צבאי? האמת, כאנשי שמאל אתם אפילו אמורים לחשוש יותר מאיתנו משלטון מיליטריסטי. הייתם רוצים שהקצונה הדתית, שהולכת וגדלה בתוך צה"ל, תעשה מהלך כזה בעוד כמה שנים?

ולכן הימין שמח שמחה גדולה ביום שני השבוע, אחרי ההצבעה בכנסת. זאת לא הייתה שמחה לאיד. בראש ובראשונה זאת הייתה שמחת הקלה. הוסר האיום על מדינת ישראל הדמוקרטית. בסיבוב הקודם הכריעו האיומים של מערכת הביטחון והאלימות ברחובות, קודם את שר הביטחון ואז את ראש הממשלה, והפעם זה לא קרה.

3. אבל יש אנשים, יש ארגונים, שהשקט הזה שעכשיו אמור לשרור פה באופן טבעי – כי רוב מצביעי גנץ ולפיד יבינו, עם שוך הזמבורות, ששום דבר לא קרה כאן – הוא האיום הכי קשה בשבילם. למה? כי מבחינתם, הסיכוי היחיד לכבוש בחזרה את השלטון ולזרוק את נתניהו הוא רק על ידי תחושה שהכול מתפרק כאן (או כמובן על ידי תפירת תיקים לנתניהו. את זה הם ניסו כבר, אבל לא בדיוק הצליח להם). ולכן ככל שיותר רע כאן, כביכול, ככה יותר טוב להם. הכאוס חזונם. מלחמת אחים תקוותם.

והם יעשו הכול כדי שתמשיכו להרגיש שהלכה המדינה. תראו איך נראו כל העיתונים בישראל ביום שאחרי ההצבעה: העמודים הראשונים של כל העיתונים נרכשו על ידי מחאת ההייטקיסטים והפכו לעמוד שחור משחור עם הכיתוב "יום שחור לדמוקרטיה הישראלית". והכול בגלל מה? בגלל צמצום עילת הסבירות שאהרן ברק עצמו כינה אותה "פסיק".

אין, אני אומר לכם, צריך ללמוד מהם. האנשים האלה ערוכים עם קמפיין מדויק לכל תסריט. הם באו מוכנים ליום הזה, ובעיקר מתוקצבים. אתם יודעים כמה עולה לקנות את העמוד הראשון של כל העיתונים? זאת לא הנדסת תודעה. זאת רכישת תודעה.

ובתוך העיתונים עצמם – אותו קמפיין. ופה זה לא בתשלום. פה זה נטו אידאולוגיה. אנשי התקשורת מגויסים על מלא לספין "רעה המדינה מאוד מאוד". בעיתונים, בערוצי הטלוויזיה, באתרי האינטרנט. הכותרת הראשית של ynet, למשל, בכל השעות שאחרי ההצבעה, הייתה "מדינה בטלטלה".

4. מדהים איך בערוצי הטלטלה הסיפור מסופר אחרת. הרי מה היה לנו השבוע? עמידה איתנה (אחרי הכניעה הקודמת) של נתניהו מול איומי הסרבנים על שר הביטחון, נכון? ומה הנרטיב בתקשורת? נתניהו נכנע ליריב לוין הקיצוני. הנה, תראו את הצילומים מההצבעה בכנסת, איך גלנט מנסה למתן את יריב לוין, אבל זה בשלו. והכול מעל הראש של נתניהו.

כמה אפשר לעוות את המציאות? הרי גלנט לא ניסה למתן. גלנט ניסה שוב להתקפל. להפר את הנאמנות שלו לבוחריו בליכוד. הוא יודע כמה התיקון הזה של מערכת המשפט – כלומר הפרומיל הקטן שנשאר ממנו, אחרי שהוא התקפל בפעם הקודמת – חשוב. לפני הבחירות הוא דיבר בלהט על חשיבות הרפורמה המשפטית. והוא כמובן נגד סרבנות ויודע כמה המהלך הזה מסוכן ומכרסם מבפנים בצה"ל ובשלטון החוק. אבל כנראה החבר'ה מהאליטה הצבאית שבתוכה הוא חי מאז שנות השבעים, שינו את דעתו. יפי הבלורית והכרס, לובשי החולצות עם הסיסמאות הלוחמניות נגד הממשלה, ישבו עליו חזק, והוא ניסה שוב לגרום לנתניהו להתקפל מול האיומים שלהם. רק שהפעם נתניהו לא נכנע. אז לצייר עכשיו את נתניהו כחלש ונסחט? עולם הפוך שידרתי.

ואז מגיעים התיאורים של הכתבים על השמחה לאיד במליאה. תראו איך הם עושים סלפי עם יריב לוין צורר הדמוקרטיה. ואתה רואה אנשים בימין שאוכלים את הספין הזה ומגיבים "בושה, לא זו דרכנו!". סליחה, מה הבעיה בסלפי הזה?

הגדילה לעשות כתבת של ערוץ 13, לא זוכר את שמה, שדיווחה באמפתיה גדולה על אירוע הקפיטול המקומם של מאות אנרכיסטים שניסו לעלות על הכנסת בזמן ההצבעה, ואכן הצליחו לחסום את הדרך אליה למשך שעות, ואמרה בכעס: "אני פה עם אנשי המחאה המפגינים שנאבקים בחום הכבד נגד החוק, וקשה שלא לחשוב על חברי הכנסת שנמצאים שם במליאה הממוזגת ומנותקים מכל הקולות האלה". מדינה בטלטלה.

5. ובאותם רגעים ממש נאם במליאה שר המשפטים הממוזג יריב לוין. הוא תמיד שומר על קור רוח: "דלתי הייתה ונשארה פתוחה לרווחה", הוא הצהיר, "אני שב וקורא לך, יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד, ולך, חבר הכנסת בני גנץ, ולכל אחת ואחד מראשי סיעות האופוזיציה - יש לפנינו פגרה ארוכה, בואו ננצל אותה".

הלוואי שכל המבוהלים השבוע היו מקשיבים לנאום הזה בלב פתוח. "הצעת החוק המונחת בפניכם איננה ההצעה המקורית שהצגתי בחודש ינואר", הוא אמר. "אחרי חודשים ארוכים של דיון ציבורי שלא היה דומה לו בהיקפו, ולאחר דיונים רבים וארוכים בכנסת, מובאת בפנינו הצעה חשובה, משמעותית, שלוקחת בחשבון גם את ההערות והעמדות שנשמעו מצד האופוזיציה".

ובהמשך, בעזרת השוואה למערכת המשפט של מדינות אחרות (באף מדינה אין עילת סבירות כמו אצלנו), וציטוטים של שופטים שחולקים על ברק, כמו למשל הנשיא שמגר ("אם כל נושא – החל מן התקציב לפריטיו וכלה בבניית שיכונים, מטוסים וטנקים – יוכרע לפי מבחני סבירות שבית המשפט חורץ את הדין לגביהם, יהיה בכך כדי ליצור ריכוז סמכויות, שיבטל, הלכה למעשה, את יכולת התפקוד של הרשויות האחרות"), ובעזרת דוגמאות מפסקי דין (כמו למשל ביטול של החלטת ועדת שרים לגרש בן משפחה של מחבל לעזה בטענה שהיא בלתי סבירה, ביטול החלטה של שר הפנים לאסור כניסה של פעילת BDS, ביטול החלטה של שר הביטחון לאסור כניסת משפחות מחבלים לטקס יום זיכרון אלטרנטיבי) – בעזרת כל אלה הסביר לוין במתינות כמה בעייתית היא עילת הסבירות: "שימוש בעילת הסבירות לא רק שהוא עניין של השקפת עולם ולא עניין משפטי, אלא הוא מאפשר לשופט לעשות עוד דבר שאין לו מקום בבית המשפט - לקבל החלטה שאין לה שום נימוקים, שום קריטריונים: האם זה סביר, או לא סביר. על פי מה בדיוק? לפי איזה מדד? חברת הכנסת שאשא־ביטון, היית שרת החינוך, אני שואל אותך: איפה בית הספר לסבירות שבו אפשר ללמוד מה סביר? יש מקום כזה? ברור שאין! תאמיני לי, אם היה בית ספר כזה, אני הייתי רץ ללמוד. הייתי הראשון שנרשם. מי לא רוצה להיות האדם הסביר, כמו אהרן ברק? זה בכלל סטארט־אפ מדהים. אם היו יכולים ללמד סבירות, כולנו היינו חושבים כמו אהרן ברק. זה היה פשוט נפלא. אבל אין דבר כזה ולא יכול להיות דבר כזה. כי סבירות היא השקפת עולם. זה לא דיני חוזים, זה לא דיני ראיות, זה לא עניין משפטי".

טוב, אבל מה אני מצטט כאן מהנימוקים של לוין. סיכמנו שהעניין הוא לא הסבירות. גם לא ההתגברות. אפילו לא חוק הנבצרות. העניין הוא הפחד, החשש, החרדה, הטלטלה.

6. בחודשים האחרונים הגירוש מגוש קטיף, שבדיוק השבוע אנחנו מציינים לו 18 שנה, היה כל כך נוכח בשיח הציבורי. ההשוואות למחאה, לענישה, לאכיפה, לפסיקה, וכמובן לסיקור התקשורתי. מה שנקרא, מצאנו את ההבדלים.

האמת, לא אחת ההשוואות מצד אנשי ימין קוממו אותי. למשל אלו שאמרו השבוע: "גם אנחנו חטפנו מכה נוראה מהכנסת בהצבעה על הגירוש – ועם כל הכאב, אנחנו לא התנהגנו כמוכם". זה נכון, לא התנהגתם כמוהם. בכלל לא. אבל האם אפשר להתחיל להשוות מחיקת ישובים פורחים, גירוש אנשים מבתיהם, עקירת מתים מקבריהם – הזיכרונות עוד שורפים את המוח – לצמצום סעיף קטן אחד שקשור למערכת המשפט?

אבל יש דבר אחד שכן הייתי משווה ולוקח מאותה תקופה נוראה: מבצע "פנים אל פנים". ההבנה שאין ברירה. שחייבים לסלול ציר עוקף תקשורת. לעבור מדלת לדלת. להכיר באופן אישי. לדבר. אותו מבצע נפלא שיצא לדרך סביב משאל מתפקדי הליכוד (ששרון צפצף עליו, כזכור, בעידוד התקשורת) והמשיך אחרי הגירוש.

18 שנה חלפו מאז, וקשה לומר שהמצב בגזרה הזאת השתפר. להפך, החודשים האחרונים הוכיחו באיזה נתק אנחנו חיים. תראו באיזו קלות אפשר להצמיח לנו קרניים, או גלימות אדומות וכובעים לבנים. אבל מנקודת השפל הזאת אפשר רק להתרומם. למה? כי כל מפגש אנושי בין מפגין מוסת ומבוהל לדתי או חרדי – מרגיע אותו קצת באופן מידי.

7. אבל רגע, לא להתבלבל: אני לא מדבר על מיזמי הידברות עם המסכסכים הראשיים. יופי, התפללתם בכותל עם שקמה ברסלר באחדות נפלאה. קודם כל, באותו רגע הפכתם לשחקנים פעילים במחאה האנרכיסטית שלה. וחוץ מזה, לא יודע איך לבשר לכם את זה, אבל כנראה שתפילת האחדות שלכם לא נענתה: כמה שעות אחרי זה היא צייצה נגד כל ניסיון הידברות (!) והזהירה את לפיד וגנץ לבל יהיו "צ'מברליינים" (!). כלומר, ואין פירוש אחר שאפשר לתת לדברים, לבל יישאו וייתנו עם היטלר של דורנו, בנימין נתניהו. עם הברסלרית הזאת אין מה להתפייס. אש השנאה שלה תוקד עד ביאת המשיח. או עד שביבי ייפול (המוקדם מהשניים).

והוא הדין ליתר ראשי המחאה שמייצרים פה את כל הסערה, בציניות נוראה. הייתם הולכים להעניק עגבניות מחממות גוש קטיף לעומרי שרון בחוות השקמים ערב הגירוש? אבל עם המפגין הפשוט, הכואב, המפוחד, יש מה לדבר. הרבה מה לדבר.

השבוע מחאת קפלן עברה ליומיים לגן סאקר, לקראת ההצבעה על עילת הסבירות. הרעיון של ראשי המחאה היה ליצור מצור על הכנסת. אבל מה לעשות שבלילה הקודם, שבו לנו המפגינים והמפגינות בעיר הקודש יצא להם לפגוש, לראשונה בחייהם, חרדים וגם חרדיות. לא מיצג מחאה מבוים, אנשים אמיתיים. שפחות בשר ודם. ומהעדויות שאני שומע מהשטח על החיבורים המופלאים שנוצרו שם, על השיחות לתוך הלילה, אני מבין שראשי המחאה עוד עלולים להצטער על הרעיון שלהם לעלות לירושלים.

אז להתפלל עם ראשי המסיתים? להיכנע לסרבנים? חלילה. אבל עכשיו, אחרי שמדינת ישראל ניצלה מסכנת ההפיכה הצבאית, אפשר וצריך לדבר עם אחינו המודאגים שברחובות ובכבישים. מותר אפילו לעשות סלפי. דברו על לב תל אביב וקראו אליה.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".