למה הוא מתנהג כך? זה התפקיד שלכם להבין

יש לי חבר שעובד כמורה בכתה ח'. הוא שיתף אותי בסיפור שקרה לו בכיתה. יום אחד הוא ביקש מהילדים שיקראו ויתקדמו באיזו חוברת עבודה, ובעודו מביט בהם כותבים, הוא שם לב לזוג עיניים שהביט בו במבט מוזר. אחד הילדים, יונתן, היה נראה לא רגוע, ובמקום לקרוא, הוא הסתכל עליו במבט לחוץ, ולפתע התחיל לדפוק בחוזקה על השולחן.

המורה הופתע במקצת. אמנם יונתן אהב לבדוק גבולות, והיה ילד קצת היפראקטיבי, אבל ככה לדפוק על השולחן? בעודו תוהה איך להגיב, יונתן קם והפך את השולחן בפראות. עכשיו באמת הוא עבר כל גבול.

החבר שלי מורה טוב ומקצועי, יש לו לב רחב, והוא מכיר היטב את הכלל ש"אין ילד רע, יש ילד שרע לו". אבל לפעמים צריך להגיב בצורה תקיפה, עם שמאל דוחה, ובשלב הזה, באמת הרחקה מהכתה היא הצעד המתבקש. אבל מתברר שיונתן עדין לא סיים את ההופעה שלו. הוא היה אדום כולו מרוב אדרנלין, קם וכיבה את מתג החשמל של הכיתה, וחזר והדליק וחזר וכיבה. הוא ללא ספק ביקש תגובה חמורה.

במצב כזה, שכל הסמכות שלך מתערערת ברבים, קשה לדון לכף זכות וקשה להגיב בצורה שקולה. ובכל זאת, הפעולה האחרונה של יונתן גרמה למורה להרגיש שיש פה משהו מוגזם, לא תקין, שמחייב התייחסות שונה. הוא ניגש ליונתן ושאל אותו בעיניים חומלות: "יונתן, קרה לך משהו? הכל בסדר?".

יונתן לא ענה. אבל הוא הזיז קצת את החולצה ופתאום המורה הבין הכל. אזיקון היה קשור סביב צווארו. הוא כנראה שיחק איתו ופשוט הידק יותר מדי והתחיל להיחנק. לכן הוא לא הצליח לדבר. לכן הוא התנהג כך. הוא זעק לעזרה.

ברגע שהמורה ראה את האזיקון, נפתרה התעלומה. הוא מיד לקח מספרים, חתך אותו בזהירות, וראה איך יונתן נושם לרווחה. ברגע שחזרה אליו רוחו, התלמיד הודה לו מקרב לב, והבעיה נפתרה. אבל החבר שלי לא נרגע. הוא אמר: אם לא הייתי שואל בחמלה אם קרה לו משהו, אלא אם הייתי מטיח בו דברי אשמה, לא הייתי עולה על זה שיש אזיקון סביב צווארו, ואז הייתי שולח אותו מהכיתה, והוא היה מוצא את עצמו בחוץ, לבד במסדרון, בלי אוויר! הוא ממש היה יכול למות! זה לא תרחיש דמיוני, זה כמעט מה שקרה!

לא תמיד הסיטואציה חדה כל כך. במקרים רבים הסכנה מורכבת ומוסתרת יותר מאשר אזיקון, והגישה החומלת מחייבת תהליך מתמשך יותר מאשר פעולה חד פעמית של חיתוך. אבל עדיין, כאשר יש לב חם וחומל, שרוצה לעזור, הוא מבין שאיתותי מצוקה ובקשות עזרה של ילדים אינם נאמרים תמיד בצורה עדינה ורגישה, אלא לפעמים הם מאיימים ולא נחמדים. ובכל זאת, תפקידנו כהורים, כמורים, כקהילה, לא למהר לשפוט ולהרחיק, שכן בכך אנחנו מעצימים את הבעיות והופכים להיות חלק מהטראומה, אלא לחמול ולהבין, למצוא פתרונות יצירתיים שיאפשרו לנו להיות חלק מהפתרון!

 גם במקרים האחרים, אף על פי שיש שוני עצום בקושי של הילד או בפתרון, שהכל מורכב יותר, בכל זאת – התוצאה של התנהגות נכונה שלנו היא זהה: הצלת נפשות ממש.