חרם, יתמות, ומעבר לכיתה א': אפרת ברזל מספרת על התכנית "פתוח קידס"

כשהתוכנית "פתוח" עלתה לאוויר, לא היתה יכולה אפרת ברזל לתאר לעצמה עד כמה היא תכה גלים. "נושאים שהיו טאבו החלו להיות מדוברים", היא אומרת. "זה קרה גם במקום הפרטי של אנשים - שהחליטו לפתוח בתוך חייהם נושאים קשים ולטפל בהם, וגם בעיסוק של התקשורת בנושאים האלה - בעיתונים, בפודקאסטים ובתוכניות השונות". 

התגובות המרגשות לא איחרו להגיע, לפעמים אף מכיוונים מפתיעים. "סטודנטיות לעבודה סוציאלית התבקשו לצפות בפרקים של 'פתוח' הרלוונטיים לעבודתן, מרצות במכללות ביקשו ממני לחתוך ולהראות קטעים בשיעורים. אנשים צילמו לי את עצמם צופים ב'פתוח' במטוס, ועם המחאה הנוכחית, בהרבה קבוצות של חרדים וחילונים שאני נמצאת בהן 'פתוח' הוא דרך לקרבה. נפש היא נפש היא נפש בכל חברה, והתוכנית הזו יוצרת שלום משותף בין המגזרים השונים. בנוסף, אני עדיין פוגשת בהרצאות, בכנסים ובנופשים, נשים שמספרות לי על ההחלטה לפתוח נושאים שהיו מוסתרים או מודחקים בחייהן, ולטפל בהם באופן נכון".

מתוך ''פתוח''

שיעור ספורט ללב

גל התגובות החמות, והצורך הבוער מהשטח, הבהירו לאפרת כי לטוב הזה חייב להיות המשך. "בכל בית יהודי יש את הדור הבא - הילדים שלנו, ובכל משפחה יש לילדים צורך לדבר עם ההורים שלהם באופן פתוח", היא מסבירה. "כשלילד אין עם מי לדבר או את מי לשאול, הוא לא יחנוק את זה בפנים, אלא יבקש לדבר עם מישהו אחר ולשאול אותו שאלות. וכאשר ילד הולך לשאול שאלות בשדות זרים, אז ההורים מפסידים גם אותו וגם את הקשר איתו. נוצר שם מצב של ריחוק משפחתי, וזה הדבר הכי כואב. מהמקום הזה קמה התוכנית 'פתוח קידס', שנותנת מקום לשיח פתוח עם הילדים. רצינו לנצל את החופש הגדול כדי לתת לצופים הצעירים וגם להורים שבינינו, טעימות של הדבר הזה".

על אילו נושאים את מדברת עם הילדים?

"כל ילד הגיע עם נושא שבער לו באותו זמן ודיבר עליו. נושאים פשוטים מהחיים, שמעניינים ילדים באשר הם. ילדה אחת, למשל, סיפרה על חוג התעמלות אומנותית שהיא עזבה. אמא שלה לא רצתה שהיא תעזוב, ומשם הגענו לדיבור על הרצון שלה מול הרצון של ההורים. ילדה נוספת דיברה על כך שהתייתמה מאביה, וסיפרה על הפרידה ועל הגעגוע. נושאים נוספים בהם נגענו הם יחסים בין אחים, מעבר מהגן לכיתה א', ילדה שהחליטה לעשות קייטנה בשכונה ועוד". 

איך הילדים בתוכנית דיברו את הרגשות שלהם, הרי הם רק ילדים, ולא תמיד יודעים איך לבטא את עצמם?

"מסתבר שילד עושה את זה באופן טבעי אם רק מאפשרים לו. אחר כך במהלך החיים אנחנו לומדים מה זה בושות, מה אסור לומר, מהם כללי האהבה כאן, ואז אנחנו מתחילים לאטום את עצמנו. גם בתוכנית, היו הרבה שיחות מקדימות לצילומים, ולפעמים לקח כמה דקות עד שהילדים הצליחו לבטא את עצמם, אבל בסוף הם נפתחו ודיברו. בכלל, לא מעט אנשים אמרו לי על כך שלהרבה ילדים יש חלום להופיע ולדבר. אז פה נתנו להם את המקום הזה, בתוך מעטפת נכונה. כל התוכניות שלנו נעשות בהתייעצות עם גדולי תורה, מתוך שמירה על הגבולות הנכונים, ואני מרגישה שבזכות השמירה הזו, יש בזה ברכה גדולה".

עם זאת, היו גם חששות סביב התוכנית. "האמנו ביכולת של הילדים לפתוח את ליבם, אבל לא ידענו אם זה יצליח תוך כדי צילומים, ולא ידענו לאילו מקומות יזרום השיח בינינו", משתפת אפרת. "המעניין הוא שמה שקרה בצילומים הוא שהילדים התחילו לשאול אותי שאלות, ולא פעם הפכתי אני למרואיינת שלהם. מאיה בת ה-8 שאלה אותי למה בחרתי להיות דתיה, ובעקבות זה נחשפה קצת לעולם הדתי מאחורי הקלעים, מיכל שאלה איך הפכתי למראיינת, ועניתי לה שזו שאלה מעולה, שאף אחד לא שאל אותי אף פעם. כל ילד בתוכנית עבר מסע משלו. אביגיל, למשל, סיפרה לי על הקשר של המחברת הסודית שלה לאלוקים".

בזמן שישבו הילדים על הספה מול אפרת, עמדו ההורים שלהם בחדר הבקרה והביטו במצולם. "היה מרגש לראות אותם", היא נזכרת. "ילדים לא תמיד מדברים בבית את מה שהם דיברו באולפן, והיו רגעים שגם הצוות וגם ההורים נמסו מול המצלמה. אבא של ילדה שדיברה על חרם חברתי בכיתה שלה ניגש בסוף והודה כל כך, הוא אמר לנו 'בחיים לא שמעתי את הבת שלי מדברת ככה'. ילדה אחרת, שהתרגשה ובכתה במהלך התוכנית, אמרה לי אחר כך 'זה היה כמו שיעור ספורט ללב שלי'". 

ילדים בימינו רגילים לצפות בתוכניות מלאות דרמה, מה מביא אותם לצפות בתוכנית שיש בה דיבור רגוע יותר? 

"למה ילדים רואים דרמות? למה הדור הזה מבקש הרבה מאוד אוכל טכנולוגי ולא שבע? כי מאחורי חיפוש הדרמות ילד מבקש הסבר על הדרמה שקורה לו בתוכו. וכמה סרטוני טיקטוק שהוא לא יראה וכמה סרטוני ווטסאפ שהוא לא יפתח, בסוף הוא יבקש הסבר על מה שמתחולל אצלו בלב. אז גם אם הוא רואה שתי דקות של שיחה בין מבוגר לילד, הוא לומד הרבה מאוד על עצמו ועל השיח הפנימי שיש לו בתוכו. ואפילו אם הוא רק אומר לעצמו 'הלוואי וגם לי היה מבוגר לדבר איתו', זה כבר טוב. בכלל, אני אישית פחות מחפשת רייטינג, ויותר משמעותי עבורי לגעת בלבבות, ושם - גם לגעת בלב של ילד אחד או ילדה אחת זה המון".

מסתבר, שלא רק ילדים צופים בתוכנית. "לפני כמה ימים התקשרה אליי מנהלת סמינר בירושלים ואמרה לי שהיא יושבת וצופה בתוכנית כמו לימוד. 'אני בת 60, וזו לכאורה תוכנית ילדים, מה יש לי להסתכל עליה?', היא אמרה לי, 'אבל עשיתי מנוי ל'עולם הילדים' עבור הנכדים שלי, וכשאני צופה בשיח הזה, אני לומדת איך לדבר איתם'".

מתוך ''פתוח קידס''

דיבורים על אייס קפה

איך פותחים ילדים לדבר, ולא רק ב'פתוח קידס', אלא גם בבית?

"מספרים להם על הרגשות שלנו, הרגשות הכי פשוטים. חוזרים הביתה מהמכולת, מהעבודה, מלהוציא את הפח, ומספרים להם איזשהו דיווח רגשי, כמו 'כשפתחתי את הפח קפצה עליי חתולה, איך נבהלתי!' כמה מטופש שזה ייראה, ככה פותחים ילדים לדבר - על ידי זה שמשתפים אותם בעולם שלנו, מספרים להם עלינו, בלי אף מילה עליהם. זו הדרך להפוך להיות דמויות משמעותיות עבורם. 

החדשות המשמחות הן, שתמיד אפשר להתחיל. "גם אם ילד כבר עזב, דיבור עם ההורים ימשיך להיות משמעותי עבורו. אז נכון שטוב יותר להטמיע את זה מגיל צעיר, כמו הרגלי אכילה, ניקיון ושינה, אבל גם אם לא - שווה להתחיל בכל שלב. לא פעם אנחנו עסוקים בטלפון, בפרנסה, בלהכין שבת, ולפעמים שוכחים שכל זה הוא בשבילם. כדי שהם ישתפו אותנו כאשר הם מתלבטים על שידוך או על מקום עבודה, שנהיה חלק מהעולם הפנימי שלהם באמת. אנחנו שוכחים לפעמים עד כמה הנשמות האלה זקוקות לנו, והם מצידם כל כך מחכים".

הצורך בשיח ושיתוף רק הולך ועולה עם הגיל. "בגיל הינקות הילדים זקוקים לאוכל ולטיטול נקי, אבל ככל שהם גדלים הם מבקשים את ניסיון החיים שלנו, את החוויות הרגשיות שלנו. זה מה שנותן להם כוח וכלים להתמודד. עוד יותר מזה - הם זקוקים לנו, לא רק כדי שנהיה הראשונים לקבל מהם נחת, אלא גם כדי שנהיה הראשונים לקבל את הקטעים הפחות קלים שלהם. אין להם אף אחד אחר חוץ מאיתנו".

חוויה אישית אותה עברה אפרת בהקשר זה, התרחשה בשבת משפחתית בביתה. "שלחתי לחלל שולחן השבת שאלה שהציקה לי הרבה זמן כאמא. שאלתי את הילדים שלי - האם יש לכם מספיק ממני? שישה מהשמונה אמרו שכן, אבל שניים, גדולים דווקא - אמרו לי 'לא אמא, אין לנו מספיק. אנחנו מתגעגעים אלייך, רוצים להיות איתך יותר'. זה פתח שיח כאוב מאוד, רווי בדמעות, ונתן אפשרות לדבר על מה שעדיין לא שלם. מהשיחה הזו זכיתי שנולדו שתי יוזמות מדהימות, שאני לא יודעת איך להודות לה' עליהן. האחת, בעצת בני יהלי, שהוא נשוי ואברך בישיבת לומז'ה. הוא אמר לי - תורידי עשרה אחוז ממה שאת עושה, ונהיה יותר ביחד. ובאמת ביצעתי - ביטלתי הרצאות, הפסקתי לענות לטלפונים. אני הרבה יותר בגני שעשועים והרבה יותר בבית, בלי להתבלבל. בזכותו למדתי לומר 'לא', 'לא יכולה'. ומאיה - שהיא בת 26, והיתה המתלוננת השניה, ביקשה ממני לעשות יחד איתה פודקאסט משותף, בו נשוחח על יחסי קרבה בין אמהות לבנות. לפודקאסט, שיעלה בקרוב, הציעה בתי הצעירה לקרוא 'בואי אמא, שבי איתי גם כשאגדל'. כי ילדים קטנים צריכים אותנו, אבל ילדים גדולים צריכים אותנו לא פחות".

על מה חשוב שהורים ידברו עם הילדים?

"על כלום. לא לחכות שיהיו בעיות ואז לשבת לשיחה משפחתית. דברים קשים וודאי דורשים שיחה, אבל קודם כל לדבר על כלום - על הדברים השטותיים, על איך מסכמים את שנת הלימודים האחרונה, ואילו עטיפות כדאי שיהיו לספרים שנה הבאה, ואיזה ציור יש על הקלמר וכמה טעים זה אייס קפה. ככה יוצרים קשר, ככה הם יבואו לדבר איתנו גם על הדברים המשמעותיים יותר שלהם".

כאן מחדדת אפרת נקודה. "העיקרון הוא לא רק לדבר פתוח, אלא להרגיש, כל הורה לפי המידה שלו והמידה של הבית, אם מידת הפתיחות והשיח בבית היא נכונה, או אם בשקט בשקט, גם בלי שהילדים אומרים, הוא היה רוצה יותר. אין כאן איזו נורמה, אלא הקשבה פנימית, מה נכון לי, מה נכון לילדים שלי, מתוך המקום שבו אני נמצאת ומתוך רצון להתקדם".

הרווח מכל זה, הוא לא רק של הילדים. "הם בוודאי יוצאים נשכרים", אומרת אפרת, "אבל הנשכרים הכי גדולים מהשיח הפתוח הזה הם דווקא אנחנו ההורים. כי עם כל הקאוצ'רים והשיטות והקורסים, המאמנים הכי גדולים שלנו לחיים הם הילדים שלנו. ההורות שלנו פוגשת את הילדות של עצמנו, ואת הילדות של הילדים שלנו, ודווקא מאיפה שקשה לנו, מאותתים לנו המקומות הפגיעים והפצועים בתוכנו. אני פוגשת בקליניקה ילדות שהפכו לאימהות ועדיין סוחבות, והשיח הזה עם הילדים מאפשר לנו להתפתח רגשית ואנושית, ולקבל במתנה את החיים שלנו".

בימים אלה, עמלה אפרת גם על הוצאת ספרה החדש, שנוגע - איך לא, באותן נקודות. "זה ספר שהוא כל כולו על קשרים - שלנו עם עצמנו, שלנו עם הילדים ושלנו עם ה'. אני רואה סביבי צורך גדול בידע בתחום הזה, שאני קוראת לו 'מרחב קדוש'. הספר נקרא 'עכשיו אני מתפללת', והוא עוסק באופן מאוד עמוק בקשרים המשפחתיים שלנו, גם ובמיוחד כשיש חוסר הסכמה בינינו. הוא עוסק באיך ילדים בונים את האישיות שלהם, ואיך אנחנו כילדים שגדלו בנינו אותם, ובעיקר - בקשר הקשרים שלנו כיהודים עם הקב"ה - התפילה. בסופו של דבר, בשביל מה אנחנו עובדים, מפרנסים, קונים בסופר, אם לא בשביל להיות עם הדבר הקדוש הזה שנקרא משפחה?"