"העולם פגע בי, אז העולם חייב לי"

"נמאס לי מהדרך שבה גלית מתייחסת אלי. אני מרגיש שהיא לא מעריכה ואפילו מזלזלת בכל מה שאני עושה". ואז פנה אליה זאביק ואמר: "מתי בפעם האחרונה אמרת לי מילה טובה?".

"אני לא מפרגנת לך?", שאלה גלית בפליאה.

"מפרגנת? את לא סופרת אותי בכלל, את לא רואה אותי ממטר!", התעצבן זאביק.

"זה ממש קשה וכואב להיות בקשר שבו אתה מרגיש מזולזל כך כך", פניתי אליו.

"את יודעת, אני מתעצבן וכואב לי, אבל זה לא מפתיע אותי. אני רואה איזה חוסר הערכה יש לה לאבא שלה ולאחותה. היא לא מעריכה את כל מה שהם עושים עבורה, ואני לא רוצה לפרט את כמות לשון הרע שהיא מדברת  עליהם. אבל לי נמאס, אני מתעקש שיהיה בקשר שלנו הערכה, ואני לא מסכים לזלזול הזה יותר", אמר זאביק בדמעות

"הרבה פעמים יש מצב שבן אדם עובר בחייו אירועים קשים שבהם הוא חווה חוסר צדק לא מידתי, אירועי חיים שמשאירים אותו בחוויה שבה הוא מרגיש שהוא הפך להיות קורבן של החיים האלה. הוא לא מצליח להפריד בין הכאב המשמעותי והבלתי מעורער של החוויה הטראומטית שהוא עבר, לבין תחושת הקורבנות והמסכנות שמתלווה לזה.

"ואז מה שקורה, הוא שתחושת הקורבנות הזאת מתחילה להשתחזר בכל מיני דרכים, ואחת מהן היא יצירת  קשרים הרסניים שממחישים ומקבעים לו את תחושת הקורבנות.

"תחושת הקורבנות מקבלת חיזוק ומעמיקה בנפשו ככל שהבחירות שלו בחייו רעות ופוגעניות. כך הוא מייצר, בצורה לא מודעת כמובן, חיים קשים, מלאי סבל, שמנציחים את  מצבו הקורבני. הוא לא נפרד לעולם מאותה תחושה 'בטוחה ומוכרת' שחובקת אותו של חווית המסכנות".

"אני לא מרגישה שזה המקרה שלי", אמרה גלית בריחוק.

"צודקת. זה באמת לא לגמרי המקרה שלך".

"נכון, איבדתי את אמא שלי. זה באמת לא קל, אבל אני קיבלתי את זה יחסית בסדר, אולי באיזה מקום זה הפך אותי לילדה הרבה יותר חזקה ובוגרת, אפילו היו לי יתרונות על אחרים מתוך החיסרון הזה", התגוננה.

"אבל רציתי להבין ממך קצת על התקופה של האבל שעברת, על כל הכאבים שליוו אותך לאורך השנים…".

"זה מה שאני אומרת, זה חיזק וחישל אותי. לא הייתי באבל ולא סבלתי משום כאבים, זה רק גרם לי להסתכל על החיים באופטימיות", ענתה גלית בחיוך.

"זה בדיוק מה שמצריך טיפול. אני אגיד את זה עם המון זהירות ועדינות, אבל אי אפשר לא לשים את האמת על השולחן על מנת להצליח להתמודד באמת".

"מה? אני לא מבינה מה הבעיה? אני מרגישה שהכל בסדר אצלי", התנגדה גלית.

"אובדן הקשר עם אמא שלך בגיל צעיר כל כך ובפתאומיות כזו היה אובדן קשה מאוד, עם כאב עצום ובלתי נסבל", התחלתי להסביר.

"כאב, אין מה לומר, אבל לא כמו שאת מתארת. אני לא הרגשתי את כל הכאב הזה ככה", הגיבה גלית מיד.

"נכון, זה מנגנון הגנה נפוץ מאוד של הנפש. כשהנפש נתקלת בכאב נפשי חזק מדי, שהיא לא מסוגלת לשאת, אז המנגנון מנתק את תחושת הכאב מתוך מקום בריא והישרדותי.

"תביני, היית חייבת לעשות את זה, זו הייתה ממש פעולת הצלה של הנפש.

"הבעיה היא, שכשאנחנו לא מטפלים במקום הזה, אז המקום הזה משתמר ומתקבע. הבעיה במנגנון הזה היא שנוצר נתק גדול מאוד בין המצב הכואב והקשה הזה שחווית, לבין התודעה שאת מסתובבת איתה.

"הנפש לא קיבלה רשות להרגיש את הכאב ולהתאבל על האובדן, ולא נוצרה אפשרות לריפוי טבעי עם החלמה של המקום הפצוע הזה. ככל שעבר יותר זמן, כמו כל פצע שלא מטופל, זה החמיר והחריף, וכך גם הפער הלך העמיק והתרחב, בין המקום הנפשי שלך לבין תודעה.

"בתודעה, את לא מסתובבת עם הבנה שאת מרגישה קורבן, אבל הנפש מרגישה את זה טוב מאוד, ובתת המודע שלך את מוצפת תחושת קורבנות איומה.

"זה בדיוק מה שמוביל לנזק העצום שמתרחש מאחורי תחושת הקורבנות הזו".

"מה הנזק?", שאלה.

"הקורבן, המסכן, מרגיש סוג של אישור חזק מאוד להתנהג בצורה לא מוסרית".

"למה?", שאלה.

"כי אם העולם היה רע כל כך כלפי, אז העולם פגע בי, העולם חייב לי! יש לי אישור לעשות דברים שלשאר האנשים בחברה, שלא נפגעו כמוני, אין לגיטימציה אליהם.

"אבל אצלך, תחושת הקורבנות הייתה מוסווית, כי בנוסף לזה שלא הסתובבת עם תודעה של קורבן, ולא דיברת את זה, היתה  לך תדמית חיצונית ששמרת עליה חזק, כי הרגשת שאם היא תתפרק – תיאלצי לחזור ולפגוש את המקום המרוסק הזה של האובדן הגדול שלך, ואת בשום אופן לא מוכנה לפגוש. מבחינתך, לשמור על המקום הזה, זה עניין של חיים ומוות.

"חיצונית, שמרת על תדמית של אשה חזקה, ערכית, שמתקתקת את כל החיים האלה לפי הספר. זה אפשר לך לשמר את המקום של המסכנות שאת לא יכולה לוותר עליו, כי איך תוותרי על המנגנון שהציל אותך כשהיית בת 12? אבל היום את לא צריכה יותר את המנגנון הזה, שהפך להיות נוקשה ולא רלוונטי.

"המנגנונים ההישרדותיים שאימצת במהלך השנים מונעים מהנפש שלך להתפתח. את נשארת תקועה אי שם בגיל 12 מבחינת יכולת ההתמודדות הנפשית במקום המהותי הזה.

"אם תמשיכי לתחזק את הפער הזה, הוא ימשיך לגדול ולהתעצם, עד שבסוף תרסקי את החיים שלך בדרך זו או אחרת, כי הנפש לא באמת יכולה להחזיק בכזה פער לנצח, והיא לא תוותר ותניח לך.

"בסוף, יש חוקיות לבריאה. ואם לא נלמד לחיות את חיינו לפיה, אז נאלץ להתמודד עם מחלות ועם הרס עצמי עצום".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן