"אני לא ראויה. אם רק הייתן יודעות את האמת עלי"

כשאור נכנסה אלינו הביתה, היא היתה מחוצה.

או כך לפחות היא סיפרה לי.

"מחצו אותי, חני",

היא זרקה את עצמה על הספה.

"מה שאת רואה עכשיו? זה בנאדם אחרי שמחצו אותו!".

כלפי חוץ אי אפשר היה לראות את זה.

היתה לה שרשרת יפה, עשויה חרוזים של בדולח, ועל מכנסי הג'ינס שלה היו פייטים רקומים מזהב. בשביל היופי.

אבל זה לא אומר כלום.

גם אנשים שמרגישים מחוצים, יכולים לקשט את עצמם...

"איך היא עשתה לי דבר כזה???", היא צעקה.

"הרי כשכאבו לה הידיים? סחבתי לה את התיק! כשפגעו בה? ניגבתי לה את הדמעות... את כל המסלול של הטיול שלי תכננתי כך שיתאים בשבילה. את עצמי שכחתי לגמרי. הכל היה רק היא והיא והיא!".

"היא", זו רעות.

רעות היא מהבנות האלה שאת לא באמת יכולה לדעת מה עובר להן בתוך הראש.

מסתורית.

קשה להשגה.

רק כשהיא נפתחה והתחילה לדבר – הבנתי עד כמה חוסר הביטחון שלה מטעה. חושבים שהיא סנובית כשהיא למעשה עצובה. חוששת להביע את עצמה.

רעות מגיעה מגבעתיים. בת יחידה בין שלושה בנים.

כל אחד מהם יוצא יחידה מובחרת, ומושא גאוותם של הוריה.

"ואני? אני בינונית, חני", היא אמרה לי, "שום דבר מיוחד אין בי. גם בצבא התפקיד שלי היה ממוצע כל כך, עד שהייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי להיזכר שאני קיימת. אף אחד מסביבי לא זכר אותי...".

אחרי הצבא, רעות יצאה לטיול הגדול.

לבד.

"אולי בעורקים העייפים שלי יזרום דם חדש", חשבה לעצמה.

כל הטיסה לנפאל היא קראה על האטרקציות שמחכות לה, בספר שקנה לה אחיה הגדול.

בליל של צבעים וקולות יחד עם צפירות הנהגים ודוושת אופני הריקשות קידם את פניה בשדה התעופה.

''בלאגן, אה?", היא שמעה קול מתנגן לידה.

בחורה יפה עם עיניים גדולות.

זו היתה אור.

רעות החליקה את השיער הדליל שלה אל מול תפארת תלתליה השחורים של אור.

"כל החיים שלי ידעתי שאגיע הנה, אגיע ואכבוש כל הר שיקרא בדרכי", אור סיפרה לרעות כבר בדרך לבית חב"ד שבטמאל.

"כולם קוראים לי הבולדוזר", היא צחקקה. "עוד לא נולד הבנאדם שיעצור אותי".

רעות הביטה בה בעיניים כלות, ושתקה.

השתיקה הזו שלה שבתה את לבה של אור. הכניסה בה מן שלווה מוזרה שכזו. נסכה בה רוגע ודוק של געגוע לא מוסבר.

כשהן הגיעו לבית חב"ד עם התרמילים שעל גבן, אפשר היה לטעות ולחשוב שהן יחד מאז ומתמיד.

*

חודש וחצי בנפאל.

היו כבר בטרק של האנפורנה, קפצו לפוקארה, העיר הסמוכה, עוד קצת בעמק קטמנדו ובין כל אלה – הרבה מאוד בית חב"ד.

אנחנו משוחחות המון. על כל דבר.

והרבה מאוד על אורח החיים שלי כשליחה.

זה מסקרן אותן כל כך.

פעם ראשונה שהן משוחחות עם אנשים דתיים.

"היו נותנים גם למישהי דפוקה כ-מ-ו-נ-י לפתוח בית חב"ד?!", שאלה אותי פעם רעות.

"איך את מדברת? את מושלמת!", ענינו לה אור ואני במקהלה.

הלב שלי יצא אליה.

טפחנו לה על השכם בתורות. עודדנו את רוחה. זקפנו את קומתה.

בכל יום שעבר ראיתי את השינוי שמתחולל בה. אם בהתחלה היא לא השמיעה את קולה ליד מטיילים – אט אט היא הרהיבה עוז להביע את דעתה בקול שקט. העיניים שלה נצבעו גוון רך, ואפילו השיער שלה קיבל ברק ונפח משלו.

לכן כשאור הגיעה אלי "מחוצה", כהגדרתה, לא הבנתי על מה המהומה.

"היא עזבה אותי, חני! נסעה לבד. להודו! היית מאמינה?".

היא קמה נסערת מהספה הצבעונית.

"אפילו מכתב לא השאירה".

מסתבר שבאישון בלילה ארזה רעות את התרמיל הגדול, ולפנות בוקר יצאה חרש מהחדר.

גם ממני לא נפרדה.

מוזר.

במיוחד כשידעתי עד כמה היא אוהבת את אור, המשענת שלה בטיול ובמסע הזה,

ועד כמה בית חב"ד הוא הבית החם שלה.

ברור היה לי שיש כאן משהו עמוק שאנחנו עדיין לא ממש מבינות.

על כוס שוקו חם שכנעתי את אור שאף על פי שאין ספק שזה פוגע מאוד – נחכה לראות מה באמת קרה לה, לרעות שלנו.

השנים כאן לימדו אותי ששום דבר הוא לא באמת כפי שהוא נראה...

*

חמישה ימים מאוחר יותר צלצל הטלפון בבית.

"חני... חני", נשמע קול מוכר של בכי, "אם רק היית יודעת...".

2,000 קילומטר בין עמק קטמנדו שבנפאל – בו אני נמצאת, לעמק פרוואטי שבהודו – משם רעות מדברת איתי.

הקול העדין שלה שבור ומרוסק.

"תביני, הייתי מוכרחה ללכת! לא הייתי ראויה לכל הטוב הזה! אני לא ראויה לכלום!".

היא התייפחה.

"אתן הייתן טובות אלי כל כך, אבל אם רק הייתן יודעות את האמת עלי...".

מתברר שרעות לא תמיד היתה בת יחידה כפי שסיפרה.

עד לפני 10 שנים עוד היתה לה אחות, גדולה ממנה.

שנתיים ועשרה חודשים הפרידו ביניהן.

נערה יפהפייה עם עיני שקד ומסגרת תלתלי זהב לראשה. סמדר קראו לה.

רגליה קלות כאיילה וגופה מתמזג עם הטבע.

נושאת חן וחסד היתה בעיני כל רואיה.

"עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה", מצטטת לי רעות משיר השירים. "כמה שאהבתי אותה – כך קינאתי בה על כל צעד ושעל".

והיו גם ההשוואות שערכו ביניהן כל הזמן האנשים: בשכונה. בבית הספר. והכי קשה, בתוך הבית פנימה, דבר שוודאי לא תרם לנפשה של רעות, שתססה בתוך תוכה.

"רציתי שהיא תמות", לוחשת לי רעות מעבר לקו.

"רק על זה חשבתי כל הזמן. שתמות כבר! שתפסיק להיות!".

כל אימת ששיבחו את אחותה בפניה – הלב שלה נשבר עוד קצת, ועוד...

לפני חמש שנים הכירה סמדר אחותה את אלון.

כבר בחודש הראשון להיכרותם החלה סמדר להשתנות להם מול העיניים: פזורת נפש נהיתה, מבולבלת, לא קשובה, אדישה.

ההורים פכרו את אצבעותיהם מרוב דאגה. התחננו בפניה שתנתק את הקשר ההרסני הזה בינה לבין אלון, אבל כל תחנוניהם לא הועילו.

"וככל שהלכה סמדר וקמלה – הלכתי אני ופרחתי", ממשיכה רעות לספר. "הנה. גם היא לא מושלמת".

עד שיום אחד סמדר לא שבה הביתה.

בבוקר עוד השחילה באיטיות את הילקוט על גבה וצעדה אל הכיתה העמוסה לעייפה, ואחר הצהריים, לא שבה.

יחד איתה נעלם גם אלון.

בתיבת הדואר המתין להורים מכתב ממנה. כתב היד מרושל ולא ברור. ביקשה שלא יחפשו אחריה. אלון כבר ידאג לה לכל מחסורה.

עשרה ימים לאחר מכן נשמעה דפיקה על הדלת.

בפתח עמדו שני שוטרים עצובים, עם מילים שלא קשורות למשפחה שלה בשום צורה שהיא: זוהתה גופה בחורשה בצפון.

סמדר היפה שלהם. מנת יתר.

הבחור שהיה איתה לא נמצא.

מחפשים אחריו.

"אני זוכרת כל פרט מהערב הזה לפני שהיא נעלמה", אומרת לי רעות בין הדמעות. "לאף אחד לא סיפרתי... איך אני אספר להם שאני בעצם אשמה בהכל?!

"איך אספר להורים שבערב לפני שסמדר נעלמה היא נכנסה אל החדר שלי, התישבה על המיטה שלי כשסבך תלתליה מכסה לה את המצח ואת העיניים והתיעצה איתי – אחותה הקטנה – בפעם הראשונה בחייה: האם לברוח עם אלון, או שמא היא טועה?!

"אמרה שלפעמים היא מרגישה שהחומרים שהם מעשנים פוגעים לה בשיקול הדעת...

"אמרתי לה שתלך איתו! כי היא חייבת את זה לעצמה! היא מוכרחה להשתחרר קצת מהחיבוק הלוחץ של אבא ואמא!".

רעות אז ידעה שזה לא נכון... שזה מסוכן לאחותה... שזוהי עצת אחיתופל. אבל לא יכלה להפסיק.

"כמו שד שהשתולל בתוכי, חני. רציתי שתלך! רציתי את המשפחה בלעדיה".

כבר כשסמדר יצאה מן החדר, נאבקה רעות ברצון שלה לרוץ אחריה ולומר לה שתישאר. שלא תעז ללכת אחריו! אבל הרגליים שלה היו משותקות...

שנים עברו מאז.

ההורים שלה הזדקנו ביום אחד.

והיא?

היא איננה.

בגוף היא אכן קמה בבוקר. שותה ואוכלת. עורכת קניות פה ושם. הנה, גם יצאה לטיול הגדול, בדיוק כמו כולם.

אבל בפנים?

היא איננה...

עד שפגשה את אור – שמיד הזכירה לה את סמדר של פעם.

"וכאן בבית חב"ד אהבתם אותי כל כך. אז חשבתי שאולי עוד יכול להיות טוב".

אבל הסיוטים החלו לפקוד אותה בלילות הקרים של קטמנדו.

ובחלומות לא אור היא זו שמטיילת איתה, כי אם סמדר.

יחד הן מטפסות את הטרק של האנאפורנה, שואפות אוויר פסגות, משתאות מן השלג הלבן העוטף את ההרים...

"עד שפתאום מתקדרים פני השמיים, ואני רוצחת אותה", ממשיכה רעות. "הודפת את אחותי בשתי ידיים עד שהיא מתגלגלת אל התהום הרחוקה".

ככה.

לילה אחר לילה, בסיוטים שלה, היא רוצחת את אחותה במו ידיה.

"אני אשמה בכל, חני. אני רציתי שתמות. אני רוצחת!", היא מסיימת.

"לא מגיע לי אתכם. אני רוצחת!", היא ממלמלת ספק לעצמה, ספק לי.

עכשיו אני מבינה פתאום למה הגב שלה כפוף, ופניה כפני זקנה. להחזיק אשמה כה כבדה על הכתפיים במשך כל כך הרבה שנים – אין ייסורים קשים מאלה...

הדמעות מציפות לי את העיניים כשאני מתחננת אליה שתחזור אלינו. יודעת שבמצבה הנפשי ודאי שלא טוב לה להיות בהודו לבדה.

אני לא משאירה לה הרבה אפשרויות, ורוכשת לה כרטיס טיסה בחזרה אלינו, לנפאל.

היא מוחה בחצי משפט, אבל אני כבר מזהה את תחושת ההקלה בין המילים.

"תשובה – קדמה לעולם", אני אומרת לרעות בדרך משדה התעופה בקטמנדו אל בית חב"ד.

היד שלה בתוך ידי.

"עוד לפני שנברא העולם – נבראה התשובה. נבראה הדרך לסלוח לבני האדם על דברים שהם עשו. אבל לא פחות חשוב מזה, נבראה האפשרות והדרך לסלוח לעצמך!

אנחנו נמצא יחד את הדרך לסליחה בתוך תוכך פנימה", אני מבטיחה לה.

יודעת שעבודה רבה עוד לפנינו.

היא מצידה, מביטה בי בעיניים כלות.

"בחיים אל תעשי לי את זה יותר, את שומעת?", מתנפלת עליה אור כשאנחנו יורדות מהמונית בכניסה לבית חב"ד. התלתלים שלה אש ולהבה.

"מחצת אותי. שמעת? מחצת אותי לגמרי".

והיא מוחצת את שתינו בחיבוק אמיץ.