לראות נבואה מתגשמת: זוהי ההבטחה האלוקית שאנו רואים מול עינינו, כנגד כל סיכוי

תורת ישראל היא התורה היחידה בה נמסרו נבואות אמת, שהתגשמו ומתגשמות לנגד עינינו. זאת בעוד דתות אחרות עוסקות בהבטחות שקשורות לעולם הבא בלבד, וזאת משום שאין מתים שיחזרו לחיים ויעידו שמדובר בשקרים. הבטחה נבואית כורכת בתוכה סיכון אדיר, שכן אם הנבואה לא תתגשם והמציאות תראה אחרת, אותו נביא ודת יגיעו אל סופם, שכן נבואה שמקורה אכן אלוקי חייבת להתרחש, ועל כן נבואה שמתבדה מוכיחה שאותו נביא ודת הינם שקריים.

דתות אחרות שניסו את מזלם ויצאו בהבטחה נבואית, נחלו מפלה כואבת כשזו התבדתה אל מול המציאות. כך לדוגמא הדת הגדולה בעולם הבטיחה כי עם ישראל לעולם לא יחזור לשלוט בארץ ישראל, ועם חזרתנו לארצנו ספגה אותה דת מכה אנושה. אלא שאז אנשי אותה דת המציאו לעצמם תירוץ קלוש, וטענו כי כוונת ההבטחה הנבואית היא שלעולם לא נשלוט בעיר הקודש ירושלים. גם עבור טענה זו הם ספגו מכה כואבת, כאשר כבשנו את ירושלים במלחמת ששת הימים. ואז נלחמו אנשי אותה דת שירושלים תהיה לעיר בינלאומית, בניסיון עלוב לסדר את המציאות על פי דתם השקרית.

נבואות אחרות, שאינן מן התנ"ך, תמיד נאמרו בצורה מעורפלת ולא ברורה הנתונה לפרשנויות שונות. כך לדוגמא הן יהיו מלאות בתיאורים מטושטשים, כגון: 'רעם גדול', 'העיר הגדולה' ועוד.

לעומת זאת, הנבואות בתנ"ך הן ברורות וחד-משמעיות, ומתארות מציאות שאינה משתמעת לשתי פנים. בנוסף, הנבואות בתנ"ך מבטיחות תרחישים הנשמעים חסרי הגיון ואף מופרכים, והנה, המציאות מוכיחה פעם אחר פעם את אמיתות נבואות התנ"ך.

נביא דוגמא לאחת הנבואות, מבין רבות – אדמת ארץ ישראל ממתינה לשיבת עם היהודי.

התורה מכנה את ארץ ישראל כ'ארץ זבת חלב ודבש', ומתארת את השפע החקלאי בה: "כִּי ה' אלֹקיך מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר; אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ; אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ" (דברים ח, ז-ט). גם בתלמוד קיימות עדויות של אמוראים לשפע החקלאי בארץ ישראל, ואף אגרת 'אריסטאס', שנכתבה לפני כ-2,200 שנה כשהעם היהודי ישב בארצו, מתארת את רשמיה של משלחת שביקרה בארץ ישראל בשליחותו של תלמי השני: "וארצם שופעת זית ותבואת הדגן וקטניות וגם כרמים ודבש לרוב. ועצי פרי משאר המינים ותמרים אינם נחשבים כלל, ומקנה מכל המינים לרוב ומרעה נמצא לו בשפע".

ואומנם, הנבואה בתורה מבטיחה כי בהיותנו בגלות, ארץ ישראל תישאר שוממה וחרבה ואף אומה לא תצליח להפריחה, וזאת למרות העובדה שאדמתה מדושנת ופורייה. התורה מתארת את שממת הארץ בעת הגלות במילים "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" (ויקרא כו, לג). התורה מתארת כי הגויים שיבואו ארצה יעמדו משתוממים למול העזובה שפשתה פה: "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?... וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם, בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל, וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, כג-כז).

הסופר האמריקאי מארק טוויין יצא למסע בארץ ישראל בשנת 1867 למניינם, ופרסם את רשמיו בספרו 'מסע תענוגות לארץ הקודש', וכך הוא כותב: "ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושית – מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך לא ראינו נפש חיה... בשום מקום כמעט לא היה עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט אין בארץ... ארץ ישראל יושבת בשק ואפר, מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים. ארץ ישראל שוממה וחשוכת חמדה. ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה". בקטע אחר הוא מוסיף: "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קרחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה, שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב".

פרופסור סיר ג'ון ויליאם דוסון מסכם בשנת 1888 למניינם בספרו 'Modern Science in Bible Lands London', את ההיסטוריה של הארץ מאז יצאו עם ישראל לגלות: "עד היום הזה לא הצליחה שום אומה להתבסס כאומה בארץ ישראל. שום אחדות לאומית ושום רוח לאומית לא קנו להם אחיזה שם. אותו ערב רב של שבטים מדולדלים שישבו בה החזיקו בה רק כאריסים סתם, כבעלים ארעיים, שכפי הנראה בעליל הם מחכים לאלה הזכאים לבעלות קבע על האדמה".

אף אומה בעולם, מלבד האומה היהודית, לא הצליחה ליישב ולהפריח את אדמת ארץ ישראל למרות אדמתה הפורייה, במשך אלפיים שנות גלות. והנה, לפני כ-140 שנה החלה עליית יהודים לארץ ישראל, ואט אט מתחילה הארץ לפרוח ולהתפתח, לאחר אלפיים שנות שממה. שיבת ציון החלה, והארץ האבלה עוטה על עצמה שמלת ירק פרחונית.

אנו רואים למול עינינו הבטחה אלוקית, הנוגדת כל הגיון, כי ארץ ישראל, ביתו הבלעדי של העם היהודי, נועלת את שעריה בפני עמים זרים, ונותרת חרבה ושוממת עד ישוב אליה העם היהודי. מיום שעזבו אותה היהודים, הארץ נשארה שוממה. באו הנה רומאים, ביזנטים, ערבים, סלג'וקים, צלבנים, ממלוכים, תורכים ובריטים, כולם נשארו בה לזמן מוגבל. אף עם אחר לא פיתח את הארץ והצליח להפריחה ולראות בשגשוגה, עד שבאו חזרה היהודים... כפי הבטחת התורה.

הרב זמיר כהן בשיעורו המרתק על נבואות אחרית הימים לאור ממצאי הארכיאולוגיה. צפו:

נבואות בתנ"ך: איך אפשר להינצל מחבלי משיח באחרית הימים? איזה תהליך יעבור עם ישראל עד לבוא המשיח? מתי נדע שהגענו לגלות האחרונה? הרב זמיר כהן בשיעור יסודי ומרתק על נבואות היסטוריות שהתגשמו בעבר ונבואות הגאולה בעתיד:

רוצים לקרוא עוד? כאן תוכלו לקרוא על נבואות נוספות והתגשמותן, וכן תוכלו למצוא תכנים מרתקים נוספים במדור 'נבואות'.