מיומנה של טלפנית: כשנהגי המוניות (י)עצרו ברמזור כדי ללמוד

ידעתי שזה יקרה איפה שהוא. זו הייתה תפילה שכל כך שגורה בפינו. לא שנה לא שנתיים לא עשור ולא יובל, אלא 2000 שנה ויותר. זה הפך אותנו למשיחיים בעיני החלק הנאור. אבל כן, זה קורה עכשיו. אנו נרעשים ונפעמים. היום הגדול הגיע, ועדיין קשה לעכל את המהפך. זה אולי כמו לצאת לאחר אלפי שנים ממערה אפלולית שמוארת באופן מלאכותי באורות עמומים  ולגלות עולם וגלקסיה מרהיבי עין. זה אמיתי? כן. זה אמיתי. זה ממשי. זו מציאות בלתי ניתנת להכחשה. התפילה שנלחשה מפי יהודים במשך כל שנות הגלות הפכה ביום אחד לרגש עצום שאין מילים לתארו. אולי בשפה של ימינו. זה הגיע בגדול.

אין לי מושג אם תתעכבו לקרוא את השורות האלה, כי בימים גדולים אלו, ברור שיש לכן עיסוקים נעלים יותר, וכל אחד נמצא בהשגות רוחניות גבוהות. הזוי כל כך לחשוב כמה רדפנו אחרי הנאות קטנות, כמו להיות צמודים לחדשות או לכל בדל רכילות, או סתם להעביר את הזמן. פשוט, זה כבר לא נושא לשיחה. העולם החדש שנגלה לעינינו יצר מושגים ורגשות שאין להם מילים והסברים במערכת ההגדרות הרגילות שהיינו כפופים להן אלפי שנים. מה שקורה היום הוא מעבר לכל השגה ודמיון.

עכשיו נגיע לעצם העניין. הצצה קטנה למה שמתחולל בהידברות.

מיותר לציין שהשיחות היום הן שיחות נכנסות בלבד. יש מערכת מבוקרת שמסננת תרומות. כידוע, אין לנו צורך כלל לגייס תרומות. אנו עובדים עם מערכות מתקדמות לעכב תרומות. אתם שואלים למה?

כי בשעה שהכול כמהים לדבר תורה, ובישיבות ובכוללים אין יותר מקום, אז ממילא גם העשירים ביותר מבינים היום שהידברות בבחינת הר סיני, ומשפיעים הון עתק למשרדי הידברות. מוזר כל כך איך הכול השתנה. כמה השקענו בלשכנע, כמה התייגענו על כל תרומה. כמה כאבנו שלא יכולנו לעזור לכולם, כי למרות האימפריה הגדולה שהידברות בנתה, היה גבול ליכולת הכספית.

מוזר שמסתובבים פה גויים וגויות יותר מאשר יהודים. שאלתי את יוהנה הגויה, שעובדת בגרפיקה, מה לה ולהידברות. היא הביטה עלי בפליאה. "זו זכות בשבילנו, לעשות הכול לעם היהודי".

"ואיפה כל העובדים היהודים הוותיקים?", שאלתי.

"הם עזבו מרצונם, ונתנו לנו לבצע את הבירוקרטיה, המחשוב והטכנומדיה".

"מה זאת אומרת? הם איישו את כל המשרדים פה. בעיצוב אתרים, בגרפיקה, בשימור תורמים, בנופשים, בהפקות, בצילומים... הרי הרבה מאוד מהם אהבו מאוד את העבודה שלהם?".

"אני, שזכיתי יחד עם עוד הרבה גויים להינצל, הגעתי למקום הכי חשוב. היהודי הוא מושא גאוותנו, ואנו רואים זכות לשרת את העם הנבחר. זו הקריירה הנחשקת היום. אין יהודי שלא מתגודדים סביבו ומבקשים שישאיר גם לנו לעשות משהו לכבוד ה'. הרבה מאוד מאתנו התחרו מי יזכה להגיע לכאן ולעבוד".

"אבל איפה העובדים היהודים? הרי הם אהבו את עבודתם".

 "ברגע שגילו את העונג להיות קרובים לתורת ה', כבר ויתרו מרצון על הכול. הם טענו ששום הנאה לא תשווה למה שהם חווים שם".

הייתי חייבת להפסיק את השיחה עם יוהנה, כי הגיעה שיחה.

"הידברות שלום".

"זו עליזה. למה קשה כל כך לתפוס אתכם?".

"אין לך מושג איזו מסה של יהודים מבקשים שרק ניתן להם את הזכות לתרום. כנראה הקווים לא עומדים בעומס, למרות מערכת התקשורת המתקדמת ביותר בעולם. איך אני יכולה לעזור לך?".

"אני רק רוצה לשפוך את לבי. אני בוכה כל לילה. הצער שלי גדול".

"בצער? אנו בגאולה, למה את מצטערת?". אני מלאת אהבה לכל אדם, מה שלא היה קודם.  

"תרמתי לכם הרבה שנים, אבל יכולתי יותר. לא חשבתי הרבה. היתה לי אפשרות להגדיל את התרומה, ובמקום זה בזבזתי את כספי על שטויות. בכסף הזה יכולתי להציל עוד יהודים מהתבוללות". יבבה בקול. ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא המשיכה לבכות ולהזכיר לי שעוד יהודים יכלו להינצל עם מעט מאמץ מצידה.

זו לא היתה השיחה היחידה. היו הרבה כאלה. הצער הוא קשה, למרות הגאולה הקיימת, כי היום אנו מבינים מה הפסידו אלה שלא זכו. היום אנו מבינים מה שלא הבנו אז. אולי לכן לא נשמענו משכנעות מספיק, והתורמים לא היו משוכנעים דיים.

כשירדתי בסוף המשמרת למטה כדי לחזור הביתה, ראיתי מישהו מוכר מאוד יושב בלובי, מאחורי הדלפק.

"כמה שהוא דומה לטראמפ, הנשיא לשעבר".

"זה הוא", לחשה לי חברתי.

"אז מה הוא עושה פה?".

"הוא הפעיל את כל מערכות הפרוטקציה כדי להתקבל לעבודה כמזכיר".

"מנשיא לרדת להיות מזכיר? לא מתקבל על הדעת!".

"הוא זכה, כי עזר מאוד ליהודים, לכן הסכימו לתת לו לסווג שיחות. תראי כמה שהוא מאושר".

"כמה מוזר".

"היום זה לא מוזר. ראית את עובדת הניקיון? היא סגנית נשיא של אחד ממדינות דרום אמריקה. וזה שהתקין מזגן בקומה 5 – הוא מצאצאי בית המלוכה הבריטי. והמוביל שמשנע את העלונים לכל רחבי הארץ? זהו פרופסור מקרטני, מספר אחד בעולם לנוירולוגיה".

"נשמע כמו חלום", עניתי בהתפעלות עצומה, אבל אז ראיתי את הנהגת כריסטינה ממתינה, כמו תמיד, בתוך הלימוזינה. כמה סבלנות יש לה. היא לא מעזה לצפור לי או לעדכן אותי שהיא למטה. נכנסתי פנימה, והיא, בפנים מאירות, הגישה לי שתיה קרה.

"תגידי, למה את לא מעדכנת אותי כדי שלא תצטרכי להתעכב?".

"חס ושלום, הרי את עובדת הידברות. לעולם לא אפריע לך בזיכוי הרבים. כל זמן שאת עוסקת בזיכוי הרבים, אין שום ערך לכמה שאצטרך לחכות לך. אני מתפלא על שאלתך. הרי את מהעם הנבחר".

נזכרתי איך בחודש האחרון ביקשו רבים מהנוכרים להתקבל לעבוד ולשרת בכל עבודה בבתי היהודים. מובן שכסף לא דבר אליהם. רצינו להעניק משהו, אבל הם רק אמרו תודה שהסכמנו לקבל אותם כמשרתים בחינם.

נכנסנו לתחנת דלק. עובדי המקום עיינו בספרים ברוב עניין. ביקשנו מאחד מהם עזרה, אבל היה קשה לתפוס את מבטיהם. נאלצנו להתקרב ולצעוק לאוזנם. אז נח מבטינו על הספר המרתק שאחזו בידם. זה היה ספר "דרך ה'" . חייכתי על הסיטואציה המוזרה, שקשה להעיר אפילו עובד בתחנת דלק מהרהוריו הרוחניים. כך היה גם עם נהגי המוניות, שבכל רמזור אדום עשו אתנחתא ללימוד. אחד מהם למד רשב"א על התורה, השני עיין ברמב"ם. נהג אוטובוס שכח את עצמו שקוע בתוך תוספות על פרשת שבוע, ורק הנוסעים העירו אותו מעונג הרגע. עברנו ליד קניון פתח תקווה. המבנה לא השתנה, רק הפרסומות שעליו התחלפו. במקום דוגמניות נבובות ששייכות לעולם העבר, הקרינה הפלזמה הענקית שיעורי תורה לכול. הרי כל בניין פנוי הפך לישיבה, כולם נדחקים כדי לחטוף עוד רגע של עונג לימוד. בית החולים שממול שינה את מראהו, לאחר שלא היה צורך בכל המחלקות. חלקו הארי הפך לשטח מרעה, שם גידלו צאן ובקר לעבודת הקורבנות. להפתעתי ראיתי קבוצת עיזים מתפרקדות בשלווה למול זאבה ענקית. היא נראתה משועשעת, מפעם לפעם מלקקת אותן באהבה. "וגר זאב עם כבש" היה רק אחד מכל הניסים והנפלאות שחזיתי בהם.

בולמוס הקניות שהיה עד לא מזמן חווית קניות – עבר מן העולם. את המוצרים דואגים להביא לנו עודף המשרתים. וכן, עוד דבר אחד חשוב. מושגים כמו כסף, העלאה במשכורת, החזרי מס, פוליסת ביטוח, אשראי נזיל, בורסה ומניות – כל אלה נמוגו יחד עם שאר האלילים.

היה לי פנאי להרהר הרבה על החדשות האחרות שהסעירו אותי. אתמול, הרב זמיר כהן הגיע עם פמליה גדולה לבקר בהידברות. הוא ביקש לדעת מה קורה. המנהלים הסבירו לו שיש המון כסף בקופה, כיוון שתורמים רבים מתעקשים לתת. אין לנו הרבה מה לעשות עם זה, כי זה כבר לא מטבע עובר לסוחר. הראו לו את המספרים המטפסים כלפי מעלה, והוא החל לבכות. שאלו אותו, למה הרב בוכה? הרי אנו כבר בגאולה. ואז הוא אמר משפט שצמרר אותי.

"אילו היה לנו רק עשירית מכל מה שיש היום, כמה בחורים יכולנו להציל ולהחזיר אותם, כמה בנים אובדים לעם ישראל שהתבוללו, יכולנו להחזיר הביתה, כמה עוברים יכולנו להציל. אוי, אוי, כמה תוכניות היינו מפיקים כדי לתת לכל המבולבלים דרך וכיוון. אוי, אוי". הוא התייפח כילד. "אילו רק היו נותנים בזמן, אילו היו מבינים איזו נחיצות אדירה היתה לזה...".

זה היה רגע מצער, שלא הסתדר כל כך עם העולם הטהור, אבל זה עמד באוויר, ולאף אחד לא היה מה לומר.

כריסטינה נהגה ברכב, ולא הפריעה לי בהרהורי, אבל מה שקטע לפתע את חוט מחשבתי היה בית קברות ירקון שחלפנו על פניו. שפשפתי את עיני ולא האמנתי. המקום היה הומה אדם. איך זה יכול להיות? מה קורה שם? הייתי מסומרת למקום מושבי, אבל המראה היה מנוגד כל כך לכל מה שהכרתי. הקברים היו פתוחים, והסתובבו שם מאות אנשים, נשים וילדים לבושי תכריכים. זה אמיתי? האם מתקיימת ברגע זה תחיית המתים? פקדתי על כריסטינה למהר הביתה. אני חייבת להיות בבית בדחיפות.

"למה את ממהרת?".

"הבת שלי, אסתר, אמורה להגיע".

"אסתר? הרי סיפרת שיא נפטרה לפני 17 שנים".

"נכון. אבל מתקיימת כרגע תחיית המתים, את לא רואה?", התחלתי לבכות מהתרגשות. "אני חיבת להיות בבית לפני שהיא תגיע".

אני מתרגשת מכדי להמשיך את התיאור. אני עוצרת להירגע. אבל בעזרת ה' אולי אזכה לספר לכם בהמשך.

בינתיים להתראות,

ממני, שניסתה מעט לפשט את הנעלם בנבואה שבוא תבוא. "נחמו נחמו עמי...".