"אבל אבא, שילמנו, זה התפקיד שלו!": מה אתם מלמדים את הילדים שלכם?

משהו טוב עובר על ההורים בחופש.

יושב בבית קפה ירושלמי, מלצרית ניגשת לפנות את הארוחה מהשולחן לידינו שיושבים בו זוג הורים ושני ילדים קטנים.

איך שהמלצרית מתחילה לפנות האבא קם ועוזר לה להרים את הצלחות והכוסות, תוך כדי שהוא אוסף את המפיות.

המלצרית הנבוכה אומרת לאבא: "זה בסדר, תודה. אני אסתדר".

האבא עונה לה בחיוך משלו: "אני בטוח שאת תסתדרי. אבל אם הילדים שלי לא יראו דוגמא אישית ויחשבו שהכול מגיע להם ולא צריך לעזור למלצרית אף על פי שאנחנו שילמנו... אז אני לא אסתדר".

דבריו של ההורה החזירו אותי לאספת הורים בגוש עציון, שם חינכתי את כיתה ט', כאשר אמר לי אחד ההורים כשסיימנו את השיחה בינינו, בה הוא סיפר לי שאף על פי שבבוקר שהוא נמצא עם עצמו הוא מתפלל בבית, כשהוא נמצא עם הילדים בחופש הוא מקפיד קבוע להתפלל במניין:"הבנתי שאני יכול עד מחר לחפור להם על החשיבות של התפילה, אבל כל עוד הם לא יראו את אבא שלהם מתפלל בעצמו, חבל על הזמן. מעשה אחד שלי בחופש, שבו הם רואים אותי עושה משהו, שווה לשנה שלימה בבית הספר".

הדברים הללו מתחברים לדבריה של אמא של תלמיד שאמרה לי:"בכל פעם שאנחנו בבית מלון, רגע לפני שאנחנו יוצאים, בעלי ואני מקפידים לקפל את המצעים. שהילדים יראו".

אבא אחר סיפר לי איך כשהוא מגיע לקניון, הוא מקפיד להחליף שניים שלושה משפטים עם המאבטח בכניסה, "כדי לא לתת לו את התחושה שהוא מפתח אנושי שקוף".

ומעל כולם, אני לא שוכח את דבריו של מנהל בית הספר הוותיק:"אם רק ההורים היו יודעים כמה השפעה יש למעשים שלהם בחופש על נשמת הילדים שלהם, הם היו הולכים להדרכת הורים מיוחדת, שלא יפספסו את הרגע".

תשאלו למה כתבתי את הטור הזה דווקא עכשיו?

כי חבר סיפר לי שהוא התארח השבת במלון "דן פנורמה" בירושלים, והתיקים שלקח מהמכונית לחדר ביחד עם הילד שלו – נפלו לו.

היה שם פקיד שהתכופף בשבילו והחל לעזור לו, עד שחבר שלי, שהרגיש לא נעים מכל הסיטואציה אמר לו:"תשמע, אני מצטער על הטרחה שלך".

שאל אותו הילד שלו: "אבל אבא, שילמנו, וזה התפקיד שלו".

ענה לו חבר שלי: "ועדיין אנחנו לא חיים בסרט באנגליה של אדונים ומשרתים. אז הוא עובד כאן בשביל להתפרנס, בגלל זה הנשמה שלו פחותה משלנו?".

הישראלי היפה.

                                                                         *

בשבוע שעבר התפרסמה בעיתון "דה מרקר" כתבה על הרגלי הצריכה של הנוער ועל אופן השימוש שלהם בכרטיסי האשראי: חלק שלהם וחלק של ההורים.

הדבר הזכיר לי סיפור שרץ אצלנו בחדר מורים, שהיום ייחשב מן הסתם להזוי, תלוש ולא מציאותי: מעשה בנערה מתבגרת שלא התייחסה באופן הנאות להורים שלה, אבל לא התבלבלה ובכל זאת הרשתה לעצמה לבקש את כרטיס האשראי שלהם.

הדברים הגיעו לידי כך שבעצם האינטראקציות היחידות שהיו לבת עם הוריה סבבו סביב כרטיס האשראי.

אביה, שהיה לו כאב לב גדול מכל העניין, הלך להתייעץ ולשאול מומחים לחינוך מה לעשות עם הבת שלו. בסופו של דבר, אחרי ששמע את כולם, החליט לפעול ולעשות מעשה: הוא נפגש עם הבת, ולתדהמתה הוציא לה כרטיס אשראי, ואמר לה: "קחי, זה שלך. את לא צריכה אפילו לפנות אלי ואל אמא בשביל לקבל אותו. בכל פעם שאת רוצה משהו – את יכולה פשוט לשלוח לנו ווטסאפ, ואנחנו נאשר לך ותשתמשי בכרטיס. ככה לא תצטרכי אפילו לראות אותנו.

הבת המופתעת לקחה את הכרטיס. אחרי שבוע של שימוש בו בהתאם למתכונת שהציע האב, היא ניגשה לאביה, החזירה לו את הכרטיס ואמרה לו: "קח...אני מעדיפה את הסידור הקודם. זה שבו אני צריכה לבקש מכם בכל פעם מחדש את הכרטיס. ככה לפחות החלפנו כמה מילים, והרגשתי שיש לי קשר אתכם".

כמה הורים קוראים עכשיו את הטור הזה ומצקצקים בלשונם: "וואלה, הילדה שלנו הייתה לוקחת את כרטיס האשראי ולא מחזירה אותו...".

ובכל זאת נדמה לי שיש בסיפור הזה מסר חשוב: לפעמים שום דבר לא יכול להשתוות לקשר הישיר בין הורים לילדיהם. גם לא כרטיס אשראי.

ולפעמים, אף על פי שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים ממש טוב את הילדים שלנו, מתברר שהם עדיין יכולים להפתיע אותנו. ובגדול.